המשנה שלפנינו עוסקת בהנאה מן הערלה בדרך עקיפה: תנור שהוסק בקליפות ובשאריות של פירות ערלה, ובו נאפתה פת. השאלה היא מה דינה של אותה פת, שהרי הדלק שבו נאפתה אסור בהנאה.
דין הפת:
המשנה קובעת כי תנור "שהסיקו בקליפי ערלה" ואפו בו את הפת - "תידלק הפת". אין אוכלים את הפת ואין נהנים ממנה כלל, אלא היא נשרפת. הטעם לכך: ההנאה מן הדלק האסור ניכרת בפת עצמה, שהרי ניכר בה שנאפתה בכוחו של אותו דלק.
הבהרת הגמרא בפסחים:
הגמרא בפסחים מבהירה כי מדובר במקרה שבו הלהבה עצמה מכוונת אל הפת, ובאותה שעה הדלק האסור עדיין קיים - כך שהפת נהנית ממנו הנאה ישירה. אך אם האפייה נעשתה לאחר מכן, כאשר הדלק כבר כלה ולא נותר אלא החום שיצר, אין זו בהכרח הנאה אסורה, שכן ההנאה היא בעקיפין בלבד. לפיכך נדרש שהלהבה תהיה שם ממש, בשעה שהדלק עדיין במציאותו.
נתערבה הפת באחרות:
ממשיכה המשנה: אם נתערבה פת זו בפתים אחרות - "תעלה באחד ומאתיים", ככלל ביטולה של ערלה. ואף רבי מאיר, שבפרק זה סבר כי יש דברים הנהנים מן הערלה שאינם בטלים, לא אמר זאת אלא בדבר שבמניין, כלומר דבר שיש לו חשיבות; ואילו הדלק, כפי שלמדנו במשנה הקודמת, אינו נחשב דבר שבמניין, ולפיכך הפת בטלה אחד במאתיים כדין ערלה.
לסיכום: למדנו כי פת שנאפתה בתנור שהוסק בקליפי ערלה נאסרת בהנאה ונשרפת, משום שההנאה מן הדלק האסור ניכרת בה; שהאיסור נאמר דווקא כשהלהבה כנגד הפת והדלק עדיין קיים; ושאם נתערבה הפת באחרות היא עולה באחד ומאתיים, שכן הדלק אינו דבר שבמניין.