ערלה, פרק ג', משנה ד'. המשנה שלפנינו עוסקת בתבשיל שבושל באמצעות קליפי ערלה, ובדינו כאשר נתערב במאכלים אחרים.
"תבשיל שבישלו בקליפי ערלה":
מדובר במאכל שבושל תוך שימוש בקליפות של פרי ערלה כדלק. כפי שהזכרנו קודם לכן, קליפות של פרי ערלה נחשבות אף הן אסורות בהנאה, ולפיכך תבשיל שבושל בהן טעון שריפה ואין להשתמש בו. הטעם לכך: 'שבח עצים בתבשיל' - ההנאה שנותן הדלק נחשבת כנוכחת בתבשיל, במאכל המבושל, ומשום כך נאסר אף הוא בהנאה.
"נתערב באחרים - יעלה אחד ומאתיים":
אם נתערב אותו תבשיל במאכלים אחרים, ואין יודעים איזה מן המאכלים הוא זה שנאסר בהנאה מחמת הערלה, הרי הוא בטל באחד ומאתיים.
המפרשים ביארו כי כאן מודה אף רבי מאיר שהדבר בטל. רבי מאיר החמיר קודם לכן וקבע שחתיכת הבד אינה בטלה, משום שחתיכת הבד או החוט נחשבים דבר חשוב ומשמעותי; ואילו כאן - אין התבשיל נחשב משמעותי, או לחלופין קליפת הערלה שבה השתמשו כדלק אינה נחשבת דבר חשוב. לפיכך אף רבי מאיר יסכים כאן שהתערובת בטלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שתבשיל שבושל בקליפי ערלה טעון שריפה, שכן 'שבח עצים בתבשיל' והתבשיל נאסר בהנאה; ואם נתערב באחרים - הוא בטל באחד ומאתיים, ואף רבי מאיר מודה בכך, משום שאין כאן דבר חשוב המעכב את הביטול.