ערלה פרק ג', משנה ג'. במשנה הקודמת עסקנו באדם שצבע חוט בקליפות של ערלה - בצבעים הבאים מקליפות פירות ערלה - ולאחר מכן ארג את החוט בתוך בגד. למדנו שלדעת רבי מאיר אין הצבע בטל, ולדעת חכמים הוא בטל באחד ומאתיים.
משנתנו עושה סטייה מנושא הערלה ועוברת לצמר של בכור:
"האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד - ידלק הבגד" - האורג שיעור של 'מלא הסיט', שהוא השיעור שהזכרנו במשנה הקודמת (המרחק מן האצבע לאמה), מחוט הבא מצמרו של בכור, ומכניסו לתוך חתיכת בגד. ההלכה היא שאין גוזזים את צמרו של בכור, וצמר זה אסור בהנאה - אין לקבל ממנו כל הנאה. לפיכך, אם ארג ממנו בבגד, ידלק הבגד: יש לשרוף את כולו.
לכאורה דין זה מתאים לשיטת רבי מאיר שבמשנה הקודמת, אך השאלה היא אם נאמר דווקא כשיטתו, או שאף חכמים מודים בו. יש בזה דיון במפרשים ואף בראשונים.
שער הנזיר ופטר חמור:
המשנה ממשיכה באותו רעיון: "ומשער הנזיר ומפטר חמור בשק - ידלק השק". שני מקרים לפנינו:
שער הנזיר: שערו של אדם, האסור בהנאה.
פטר חמור: שערו של פטר חמור, שאף הוא אסור בהנאה. יש דיון מתי בדיוק מדובר: האם האיסור הוא לפני שפודים אותו - שכן דרך הפדיון היא בשה - או שמדובר דווקא במי שבוחר שלא לפדותו ועורף את ראשו, שאפשר שרק בנסיבות אלו יהיה אסור בהנאה.
מכל מקום, בכל זמן ששער פטר חמור אסור בהנאה, אם לקח ממנו או משערו של נזיר והכניסו בשק - ידלק השק, בדיוק כפי שאמרנו לגבי הבגד, משום שאינו בטל. וטעם הדבר שנקטה המשנה בשק דווקא: השער, בשונה מן הצמר, אין דרכו להיארג לבגד, אך אפשר להכין ממנו שק. זהו טבעו של החומר.
"ובמוקדשין - מקדשין בכל שהוא":
כאשר עוסקים בדבר שהוא הקדש, מלבד בכור, אפילו הכמות הקטנה ביותר נחשבת כבעלת קדושת המוקדשין, ואינה בטלה.
הטעם לכך, אומר הירושלמי, הוא מפני שמדובר בקדשים שיש להם פדיון, שניתן לפדותם - ואילו בכור אינו נפדה, ולכן אין מדובר בו. וכיוון שעוסקים בקדשים שניתן לפדותם, ההלכה היא שכל דבר שיכול להיעשות מותר, כאן על ידי פדיון, נקרא 'דבר שיש לו מתירין'. ומכיוון שיש לו את היכולת להיעשות מותר, אינו בטל אפילו באלף, ואפילו הכמות הזעירה ביותר גורמת לשאר הבגד או השק להיחשב מקודש עמה, ואינה בטלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי צמר בכור שנארג בשיעור 'מלא הסיט' בבגד - ידלק הבגד, וכן שער נזיר ופטר חמור שנעשו בשק - ידלק השק, שכן כולם אסורים בהנאה ואינם בטלים. עמדנו על השאלה אם דין זה כשיטת רבי מאיר בלבד או אף לדעת חכמים, ועל טעם החילוק שבין בגד לשק. לבסוף למדנו את דין המוקדשין, שמקדשין בכל שהוא, ואת טעמו על פי הירושלמי: קדשים שיש להם פדיון הם 'דבר שיש לו מתירין', ולפיכך אינם בטלים אפילו באלף.