ערלה פרק ב', משנה י"ז. אף משנה זו עוסקת בבשר קרבנות, ובמקרה שבו התערבו שני סוגי קרבנות שונים ונתבשלו יחד עם בשר חולין.
שני סוגי הבשר שלפנינו:
בשר קודשי קודשים - אינו נאכל אלא לכהנים.
בשר קודשים קלים - נאכל לכל יהודי, ובתנאי שהוא טהור; מי שהוא טמא אינו יכול לאכול קרבן.
שני סוגי בשר אלו התערבו זה בזה, ונתבשלו עם 'בשר תאווה' - בשר חולין רגיל, הנאכל להנאתו של אדם. במקרה זה טעמם של שני סוגי הקודשים ניכר בתערובת דווקא בהצטרפם יחד, ואין באחד מהם לבדו כדי שיהיה טעמו ניכר.
לשון המשנה:
"בשר קודשי קודשים ובשר קודשים קלים שנתבשלו עם בשר התאווה - אסור לטמא ומותר לטהור".
"אסור לטמא":
אף שבשר התאווה כשלעצמו מותר באכילה למי שהוא טמא, הרי גם בשר קודשי הקודשים וגם בשר הקודשים הקלים אסורים באכילה לטמא. לפיכך שני האיסורים מצטרפים יחד ואוסרים עליו את התערובת.
"ומותר לטהור":
הטהור שאינו כהן אינו רשאי לאכול קודשי קודשים, אך אין בתערובת קודשי קודשים בשיעור שטעמם יהיה ניכר בפני עצמו; ובקודשים הקלים הוא מותר. נמצא שהתערובת מותרת לו, אף על פי שאין הוא יכול בדרך כלל לאכול קודשי קודשים.
מדוע אין רבי שמעון חולק כאן:
החידוש המיוחד במשנה זו הוא שרבי שמעון אינו חולק. בכל המשניות הקודמות נקט רבי שמעון שאין שני סוגי איסורים שונים מצטרפים זה לזה, וכאן קודשי הקודשים והקודשים הקלים כן מצטרפים לאסור את התערובת על הטמא.
הביאור הוא שלגבי הטמא אין אלו שני איסורים אלא איסור אחד ממש: הטמא אינו רשאי לאכול שום סוג של קרבן, ואיסורו שווה בין בקודשי קודשים ובין בקודשים קלים. אמנם קיים איסור נפרד של זר - שהזר רשאי לאכול סוגים מסוימים של קרבנות ואינו רשאי לאכול קודשי קודשים - אך האיסור המצטרף כאן הוא איסור הטומאה, והוא איסור אחד. משום כך אין רבי שמעון חולק במשנה זו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי תערובת של בשר קודשי קודשים ובשר קודשים קלים שנתבשלה עם בשר תאווה - אסורה לטמא, שכן שני האיסורים מצטרפים אצלו לאיסור אחד של טומאה; ומותרת לטהור, שכן אין בקודשי הקודשים לבדם שיעור שטעמו ניכר, ובקודשים הקלים הוא מותר. וכאן, מפני שמדובר באיסור אחד ולא בשני איסורים, אף רבי שמעון מודה שהם מצטרפים.