ערלה, פרק שני, משנה ט"ו. משנה זו כמעט זהה למשנה הקודמת, שעסקה בצירוף איסורים, אלא שבמקום שאור היא עוסקת בתבלין.
לשון המשנה:
"תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדירה" - תבלין של תרומה ותבלין של כלאי הכרם שנפלו לתוך קדירה של מאכל המתבשל.
"לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל" - בכל תבלין בפני עצמו, זה של תרומה וזה של כלאי הכרם, אין די כדי ליצור טעם תבלין, ואי אפשר לטעום כל אחד מהם בנפרד; רק בצירוף שניהם ניתן לטעום אותם.
"ונצטרפו וטבלו" - התרומה וכלאי הכרם הצטרפו יחד ותיבלו את המאכל.
דין המשנה:
"אסור לזרים ומותר לכהנים" - הזר, שאינו כהן, אסור בתרומה ובכלאי הכרם כאחד, ולפיכך שני האיסורים מצטרפים לאסור עליו את התערובת. אך לכהן מותר, שכן התרומה מותרת לו, ובתבלין של כלאי הכרם לבדו אין די כדי לתבל את המאכל.
"רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים" - רבי שמעון מתיר את התערובת אף לזר, ואין היא אסורה עליו, אף על פי שגם תרומה וגם כלאי הכרם אסורים לו. דעתו היא ששני סוגי איסורים שונים אינם מצטרפים זה לזה.
שאלת המפרשים: מה מחדשת משנה זו?
המפרשים מתקשים להבין מדוע נצרכת משנה זו, שהרי לכאורה אין היא אלא כפל של המשנה הקודמת.
יש המבארים כי התבלין שונים במקצת מן השאור: בשאור, אף שמדובר בשני איסורים שנאסרו מכוח פרשיות שונות - כלאי הכרם ותרומה - סוג המאכל עצמו אחד הוא, שאור ושאור. לעומת זאת התבלין הם סוגי תבלין שונים זה מזה, ולא כל התבלין שווים. לפיכך היה מקום לחשוב שבמקרה זה אף התנא קמא יסכים לרבי שמעון ויאמר שאין הפריטים מצטרפים. באה המשנה ולימדה שאין הבדל ביניהם: תבלין ושאור נתונים באותה מחלוקת של החכמים ורבי שמעון.
לסיכום: משנה זו חוזרת על דין הצירוף שבמשנה הקודמת, אלא שהיא עוסקת בתבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שאין בכל אחד מהם לבדו כדי לתבל, ובצירופם תיבלו את הקדירה. לדעת חכמים שני האיסורים מצטרפים ואוסרים את התערובת על הזר, ואילו לכהן מותרת. לדעת רבי שמעון אין איסורים שונים מצטרפים, ולפיכך מותרת התערובת לזרים ולכהנים כאחד. חידושה של המשנה הוא שאף בתבלין, שהם סוגים שונים זה מזה, נחלקו התנאים כדרך שנחלקו בשאור.