ערלה, פרק שני, משנה יד. אף משנה זו עוסקת בשני מיני איסורים שונים המצטרפים זה לזה, ובמחלוקת תנא קמא ורבי שמעון אם צירוף כזה יוצר איסור. חידושה של משנה זו: אחד מן האיסורים מותר לקבוצת אנשים מסוימת - הכהנים.
המקרה שלפנינו:
שאור של תרומה - מותר לכהנים ואסור לישראל.
שאור של כלאי הכרם - שגדל בתערובת אסורה, ואסור לכל.
שני מיני השאור הללו נפלו יחד לתוך עיסה. "אין באחד כדי לחמץ" - בכל אחד מהם בפני עצמו אין כוח להחמיץ; אך "נצטרפו וחימצו" - משהצטרפו יחד, שהרי שניהם שאור, החמיצו את העיסה.
דעת תנא קמא - "אסור לזרים ומותר לכהנים":
אסור לזרים - הזר אסור בתרומה ואסור בכלאי הכרם, ולפיכך מצטרפים שני האיסורים יחד ויוצרים איסור.
מותר לכהנים - התרומה מותרת לכהן; ואת כלאי הכרם, האסורים לו, אין בהם לבדם כדי להחמיץ, שהרי נזקקו לכוח החימוץ של התרומה המותרת לו. משום כך העיסה מותרת לכהן.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק וסובר שאין איסורים מצטרפים זה עם זה. לפיכך אף הזר, האסור בתרומה ובכלאי הכרם כאחד, מותר באכילת עיסה זו: החימוץ בא מכוח צירופם של שני מיני איסורים שונים, ולדעתו אין שני מינים שונים מצטרפים ליצור איסור.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בעיסה שהוחמצה בצירוף שאור של תרומה ושאור של כלאי הכרם, כשאין באחד מהם לבדו כדי להחמיץ. לדעת תנא קמא האיסורים מצטרפים, ולכן העיסה אסורה לזרים ומותרת לכהנים - שאצלם השאור האסור לבדו אינו מחמיץ; ולדעת רבי שמעון אין איסורים מצטרפים זה עם זה, ולפיכך העיסה מותרת אף לזרים.