ערלה, פרק ב', משנה י"ג. המשנה עוסקת בכלים שנמשחו בשמן, ובשאלה כיצד נקבע דינם כאשר נמשחו הן בשמן טמא והן בשמן טהור.
לשון המשנה:
"כלים שסכן בשמן טמא" - כלים שמרחו לתוכם שמן טמא. במה מדובר?
שני אופנים בהבנת סוג הכלים:
כלי עור: יש המבינים שמדובר בכלי עור, כגון נעליים וכדומה, שדרכם להימשח בשמן לצורך ריכוך העור (כידוע, נמכרים שמנים מיוחדים לריכוך כלי עור).
כלים אחרים: ויש המבינים שמדובר דווקא בכלים אחרים, שאינם מקבלים טומאה, לאפוקי עור - שהעור עצמו מקבל טומאה.
בכל אופן, מרחו לתוך הכלי שמן טמא, עד שנבלע והתייבש ואינו לח עוד, ולאחר מכן - "וחזר וסכן בשמן טהור" - מרחו לתוכו שמן טהור. או להפך: "או שסכן בשמן טהור וחזר וסכן בשמן טמא" - שקודם מרחו שמן טהור ולאחריו שמן טמא.
השאלה הנידונה:
האם יש לחשוש שהשמן הטמא יֵצא מן הכלי ויטמא את השמן שנמרח לאחריו? כגון בכלי המקבל טומאה, שהטבילוהו במקווה לאחר מריחת השמן הטמא ולאחר מכן מרחו בו שמן טהור, וכן במקרה ההפוך - שמרחו תחילה שמן טהור ולאחריו שמן טמא.
מחלוקת רבי אליעזר וחכמים:
רבי אליעזר אומר: "אחר הראשון אני בא" - יש לחשוש שאף השמן הראשון עלול לצאת. אם השמן הטמא היה השני, פשיטא שיש לחשוש ולהחשיבו טמא; אך אף אם השמן הטמא היה הראשון, והטבילו את הכלי במקווה ואחר כך מרחו בו שמן טהור - אין מניחים שהשמן הטמא לא יצא כלל, אלא מניחים שיצא, ולפיכך הוא גורם טומאה.
וחכמים אומרים: "אחר האחרון" - הולכים אחר השמן שנכנס באחרונה בלבד. מה שנכנס תחילה ולאחר מכן התייבש, אין לחשוש שיצא שוב. לפיכך, כאשר מרחו שמן טמא תחילה ושמן טהור באחרונה - טהור.
לסיכום: המשנה עוסקת בכלים שנמשחו בשמן טמא ובשמן טהור בזה אחר זה, לאחר שהשמן הראשון נבלע והתייבש. נחלקו רבי אליעזר וחכמים: לדעת רבי אליעזר "אחר הראשון אני בא" - חוששים אף לשמן הראשון שיצא ויטמא; ולדעת חכמים "אחר האחרון" - הולכים אחר השמן שנמרח באחרונה, ואין חוששים לשמן שכבר התייבש.