ערלה, פרק שני, משנה י"ב. במשנה הקודמת עמדנו על מחלוקת בשאלת 'זה וזה גורם': כאשר איסור והיתר מחמיצים יחדיו, ואף אחד מהם לא היה מחמיץ לבדו - האם נוצר כאן איסור. חכמים אמרו שכן, ורבי יהושע אמר "לעולם אין אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ" - אין האיסור אוסר אלא אם כן יש בו לבדו כדי לחמץ, ואינו יכול להסתמך על כוחו של ההיתר. המשנה שלפנינו חוזרת על אותו פסק עצמו, ונראה באיזה אופן.
לשון המשנה:
המשנה פותחת: "יועזר איש הבירה היה מתלמידי בית שמאי". מיהו 'איש הבירה', ומהי הבירה? נחלקו בכך המפרשים:
יש אומרים שזהו שם מקום בסמוך לירושלים, ויועזר נקרא על שם מקומו.
ויש אומרים שהכוונה לאדם שהיה ממונה על הבירה.
אף בזהות הבירה עצמה נחלקו בתלמוד הירושלמי במסכת יומא:
רבי יוחנן: מקום מסוים בהר הבית היה נקרא 'בירה'. יש המבינים שאכן מדובר במעין מגדל, שכן 'בירה' משמעה בדרך כלל ארמון או עיר מלכות.
ריש לקיש: כל בית המקדש כולו נקרא 'בירה', והכוונה אליו באופן כללי. לפי זה יועזר היה האדם הממונה על המקדש.
עדותו של יועזר:
יועזר, תלמידם של בית שמאי, מעיד: "שאלתי את רבן גמליאל הזקן עומד בשער המזרח" - הוא שאל את רבן גמליאל הזקן, שהיה נכדו של הלל, בעודו עומד בשער המזרחי של בית המקדש, בשאלה זו עצמה: האם 'זה וזה גורם' אוסר או מותר. ותשובתו הייתה: "לעולם אין אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ" - אין האיסור אוסר אלא אם כן יש בו כשלעצמו כדי לחמץ, ואין אומרים שהאיסור וההיתר יחד גורמים לאיסור. הרי ש'זה וזה גורם' מותר.
דיוקו של התוספות יום טוב:
התוספות יום טוב מציין כי המשנה באה ללמדנו דבר נוסף דרך סיפור זה: רבן גמליאל היה מבית הלל, בהיותו נכדו של הלל, ויועזר איש הבירה היה מתלמידי בית שמאי - ואף על פי כן היו בית שמאי מקבלים את פסקיהם של בית הלל, שואלים אותם ומביאים מהם ראיה, ומקבלים גם את עמדותיהם.
לסיכום: במשנה זו חזרה ההלכה שנפסקה במשנה הקודמת - 'זה וזה גורם' מותר, ואין האיסור אוסר עד שיהא בו לבדו כדי לחמץ - הפעם מפי רבן גמליאל הזקן בשער המזרח. עמדנו על זהותו של יועזר איש הבירה ועל מחלוקת המפרשים והירושלמי בפירוש 'הבירה', ועל דיוקו של התוספות יום טוב שתלמידי בית שמאי קיבלו את פסקיהם של בית הלל.