לפנינו משנה י"א בפרק ב' של מסכת ערלה. הנושא המרכזי בה הוא דין 'זה וזה גורם': כאשר איסור והיתר מצטרפים יחד ופועלים במשותף פעולה אחת, האם התוצאה מותרת או אסורה. בשאלה זו נחלקו התנאים במשנתנו.
לשון המשנה:
"שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, וצירפו וחימצו" - שני סוגי שאור נפלו לעיסה אחת: אחד של חולין ואחד של תרומה. בכל אחד מהם בנפרד אין כוח מספיק להחמיץ את העיסה, אך בהצטרפותם יחד היה בהם די כדי לחמצה.
שיטת רבי אליעזר:
רבי אליעזר אומר "אחר האחרון אני בא" - הולכים אחר השאור שנפל באחרונה:
נפל שאור התרומה באחרונה - העיסה נחשבת כתרומה ואסורה למי שאינו כהן.
נפל שאור החולין באחרונה - העיסה מותרת.
סיוג הגמרא בפסחים:
הגמרא בפסחים מסייגת את דברי רבי אליעזר: היתרו במקרה שהחולין נפלו שני נאמר דווקא כאשר שאור התרומה הוסר מן העיסה קודם שנפל שאור החולין, כך שלא נותרו אלא תוצאותיו והשפעתו של שאור התרומה, ולא השאור עצמו. בנסיבות אלו העיסה מותרת, משום שהשאור האסור אינו קיים עוד.
אך אם שאור התרומה עדיין נמצא בעיסה - יש בכך בעיה, שכן רבי אליעזר סובר ש'זה וזה גורם' אסור: הצטרפות כוחו של שאור התרומה לכוחו של שאור החולין אוסרת את העיסה. נמצא שההיתר במקרה שהחולין נפלו באחרונה נובע כל כולו מכך ששאור התרומה כבר איננו שם, ולא נשתייר ממנו אלא טעמו והשפעתו.
שיטת חכמים:
"וחכמים אומרים: בין שנפל איסור בתחילה בין בסוף, לעולם אין אוסר עד שיהא בו כדי להחמיץ" - לדעת חכמים אין נפקא מינה אם האיסור, הוא שאור התרומה, נפל ראשון או שני. העיסה נאסרת רק אם יש בשאור התרומה כשלעצמו כוח להחמיץ. יכול הוא לחמץ בכוחו בלבד - אסורה, ואם לאו - מותרת.
ודברי חכמים נאמרו אף כאשר שאור התרומה עדיין קיים בעיסה, שכן לשיטתם 'זה וזה גורם' מותר: כששני גורמים שונים מצטרפים יחד לחמץ, התוצאה מותרת. אין איסור אלא כאשר האיסור מסוגל לחולל את החימוץ בכוחו העצמי.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בדין 'זה וזה גורם'. רבי אליעזר אומר "אחר האחרון אני בא", ולשיטתו 'זה וזה גורם' אסור, ולפיכך אין העיסה מותרת אלא כאשר שאור התרומה סולק ולא נותרו אלא השפעותיו. חכמים סוברים ש'זה וזה גורם' מותר, ולדעתם אין העיסה נאסרת - בין שנפל האיסור בתחילה ובין בסוף - אלא אם יש בשאור התרומה כשלעצמו כדי להחמיץ.