הלכה שלנו: פרק ב', משנה ט'. משנה זו היא המשך לרעיונות שנידונו במשנה הקודמת, שם עסקנו בשאור של חולין ובשאור של איסור שנפלו לתוך עיסה אחת.
המקרה שלפנינו:
כמו במשנה הקודמת, "שאור של חולין" - שאור מותר - נפל לתוך עיסה מותרת. אלא שכאן העיסה כבר החמיצה מכוחו של השאור המותר, כלומר נוצר בה חמץ. לאחר מכן נפל לתוכה "שאור של תרומה" או "שאור של כלאי הכרם", שאף בו יש כדי להחמיץ - אך ההחמצה כבר נעשתה קודם לכן.
דעת תנא קמא - אסור:
לדעת תנא קמא העיסה אסורה. לכאורה השאור האסור לא הוסיף דבר, שהרי החמץ נעשה כבר; אך למעשה הוא כן הוסיף: דבר שהחמיץ החמצה כפולה, בכמות שאור כפולה, כוחו גדול יותר להחמיץ ולהעביר החמצה לעיסות אחרות שיבואו לאחר מכן. מחמת שני השאורים השונים שנפלו לתוכו, יכולתו להעביר את ההחמצה גדולה ונוחה יותר.
דעת רבי שמעון - מותר:
רבי שמעון מתיר, משני טעמים:
ההחמצה נעשתה מן ההיתר: העיסה כבר נעשתה חמץ מכוחו של השאור המותר, ולפיכך כשנכנס האיסור אין הוא משפיע עליה.
השאור הנוסף פועל לרעה: אם כבר, תוספת השאור מזיקה - היא עושה את העיסה מחומצת יותר מן הראוי, ואין בכך תועלת אלא היפוכה.
מחלוקת המפרשים:
נחלקו המפרשים אם רבי שמעון, המתיר כאן, מתיר גם במקרה של המשנה הקודמת. שם השאור של חולין המותר נפל לעיסה אך עדיין לא יצר חמץ, ורק לאחר מכן נפל שאור של איסור. יש שהבינו שאף שם יאמר רבי שמעון שהשאור האסור אינו משפיע, שכן בסופו של דבר השפעתו שלילית: אף שההחמצה נעשית במהירות רבה יותר, ריבוי השאור פועל לרעה בעיסה, ולפיכך אף שם תהיה העיסה מותרת.
לסיכום: במשנה זו נידון מקרה שבו העיסה החמיצה תחילה מכוח שאור של היתר, ורק אחר כך נפל בה שאור של תרומה או של כלאי הכרם. תנא קמא אוסר, משום שההחמצה הכפולה מגדילה את כוח העיסה להחמיץ עיסות אחרות; רבי שמעון מתיר, שכן ההחמצה נעשתה כבר מן ההיתר, ותוספת השאור אף מזיקה. ונחלקו המפרשים אם דעה זו של רבי שמעון נאמרת גם במקרה של המשנה הקודמת.