ערלה, פרק ב', משנה ח'. משנה זו מעלה את השאלה: מה הדין כאשר נופל שאור לעיסה פעמיים - שאור מותר ולאחריו שאור אסור?
לשון המשנה ושני שלביה:
"שאור של חולין שנפל לתוך עיסה ויש בו כדי לחמץ" - שאור של חולין נפל לעיסה של חולין, ויש בו שיעור מספיק להחמיץ את העיסה כולה. כלומר, מבחינה מעשית שאור זה יעיל.
"ואחר כך נפל שאור של תרומה או שאור של כלאיים ויש בו כדי להחמיץ" - קודם שהתרחש החימוץ בפועל, נפל לעיסה שאור של תרומה, האסורה לזר, או שאור של כלאיים, האסור לכל אדם, וגם בו יש שיעור מספיק להחמיץ.
אף שהשאור המותר נפל תחילה, מכיוון שלא היה לו פנאי להשלים את החימוץ, ועתה נפל לעיסה שאור של איסור - העיסה אסורה.
טעם הדין:
מחמת השְׂאור האסור מחמיצה העיסה במהירות רבה יותר. נמצא שיש כאן תועלת הבאה מכוחו של שאור האיסור, שהרי על סמך שאור החולין בלבד לא היה הבצק מחמיץ במהירות זו - וטעם זה דיו כדי ליצור איסור.
לסיכום: נפילת שאור מותר קודם אינה מתירה את העיסה, שכן כל עוד לא נשלם החימוץ, שאור האיסור שנפל אחריו הוא שזירז את החימוץ, ותועלת זו אוסרת את העיסה.