ערלה, פרק שני, משנה ז. משנה זו היא המשכה של המשנה הקודמת. במשנה הקודמת עסקנו במין במינו - שני דברים מאותו הסוג - ושם למדנו כי האיסור אינו בטל אלא אם כן יש כנגדו אחד במאה; ואם האיסור הוא הגורם לחימוץ או הוא המתבל את התערובת, כוחו לאסור אף מעבר לשיעור זה.
מין בשאינו מינו - הקריטריון הוא הטעם:
משנתנו דנה במין בשאינו מינו, כאשר שני המינים אינם דומים זה לזה: תרומה של חיטה, למשל, שנפלה לתוך שעורה או לתוך מין אחר. במקרה כזה אין הולכים אחר שיעור אחד ממאה, אלא אחר הטעם - האם ניתן לחוש בטעמו של האיסור, שהוא בדרך כלל שיעור של אחד בשישים.
לשון המשנה: "להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו" - דין מין בשאינו מינו נוטה לפעמים לקולא ולפעמים לחומרא, ומיד נראה כיצד הדבר בא לידי ביטוי.
הדוגמה שנוקטת המשנה: "כגון גריסין שנתבשלו עם עדשים" - גריסין העשויים מגרעיני חיטה, והם תרומה, שנתבשלו יחד עם עדשים. שני מינים שונים הם, ומשום כך מין בשאינו מינו.
הצד שלהחמיר:
"אם יש בהם בנותן טעם" - כאשר ניתן להבחין בטעם התרומה, הרי "בין שיש בהם להעלות באחד ומאה ובין שאין בהם להעלות באחד ומאה - אסור". כלומר, אף אם התערובת עומדת בשיעור של אחד במאה ואף למעלה מכך, כל זמן שהטעם מורגש - אסור. משעה שניתן לחוש בטעם, שיעור אחד במאה אינו נשקל כלל. בדרך כלל, כשאין בתערובת שיעור של אחד ממאה אכן ניתן לחוש בטעם, ולפיכך הטעם הוא הקריטריון היחיד כאן, ואילו שיעור אחד ממאה הוא הקריטריון של מין במינו בלבד.
הצד שלהקל:
"אין בהם בנותן טעם" - כאשר אין הטעם מורגש, הרי "בין שיש בהם להעלות באחד ומאה ובין שאין בהם להעלות באחד ומאה - מותר". אף אם אין בתערובת שיעור של אחד ממאה, משאין הטעם מורגש - מותר. שיעור אחד ממאה בתרומה, וכן שיעור אחד ממאתיים בערלה ובכלאים, נאמר רק במין במינו, ולא במין בשאינו מינו שלפנינו. זו היא הקולא שבדין.
לסיכום: במין בשאינו מינו אין הולכים אחר שיעורי הביטול - אחד ממאה בתרומה ואחד ממאתיים בערלה ובכלאים - אלא אחר הטעם בלבד: יש בו בנותן טעם, אסור אף אם יש שיעור מאה כנגדו (חומרא); אין בו בנותן טעם, מותר אף אם אין שיעור מאה כנגדו (קולא).