ערלה, פרק ב', משנה ו'. כפי שהזכרנו, הכלל של ביטול באחד ומאה בתרומה, ובאחד ומאתיים בערלה ובכלאי הכרם, נאמר דווקא כאשר מדובר במין במינו - כלומר כאשר האיסור וההיתר שאליו הוא נופל הם מאותו סוג ומאותו מין.
שני אופנים בדין הביטול:
מין במינו: הביטול נקבע לפי היחס המספרי - אחד ומאה בתרומה, ואחד ומאתיים בערלה ובכלאי הכרם.
מין בשאינו מינו: הולכים אחר הטעם, כלומר לפי היכולת לטעום את האיסור או לחוש בו. השיעור הרגיל הוא אחד בשישים, ואם מדובר בדבר שכוחו לחמץ ולתבל - שרמת החישה שלו גבוהה יותר - ייתכן שיעור גדול בהרבה: אחד במאתיים, בשלוש מאות או בארבע מאות. שיעור מדויק אין בידינו.
לשון המשנה:
המשנה פותחת: "אולם אמרו". ועל מה אמרו? "כל המחמץ ומתבל במדומע להחמיר" - זהו הדבר שנאמר בשתי המשניות הקודמות, ובמשנה ד': דבר שכוחו לחמץ או לתבל את התערובת, דינו להחמיר, ואין אנו מתייחסים אליו כמתבטל אפילו ביחס של אחד ומאה בתרומה. וכל זה - במין במינו, כאשר האיסור וההיתר הם אותו פריט ממש, כגון ששניהם קמח חיטים.
ומוסיפה המשנה: "לקולא ולחומרא" - לעיתים הדין להקל ולעיתים להחמיר. במין בשאינו מינו, כאשר מדובר בשני סוגים שונים - כגון שהאחד שעורה והאחד חיטה - עשוי הדין להחמיר. עניין זה יתבאר במשנה הבאה; משנתנו עוסקת במין במינו.
כיצד הדבר בא לידי ביטוי?
"שאור של חיטים שנפל לתוך עיסת חיטים ויש בו כדי לחמץ" - שאור העשוי מקמח חיטים שנפל לתוך עיסה של חיטה, ויש בו כשיעור וכיחס המספיק לחמץ את העיסה. ובזה אומרת המשנה: "בין שיש בו לעלות באחד ומאה ובין שאין בו לעלות באחד ומאה" - האיסור נוהג בכל אופן.
יש בו כדי לחמץ: אסור בין שיש בו יחס של אחד ומאה ובין שאין בו, ודי בכך שהחימוץ נעשה על ידי האיסור.
"אין בו לעלות באחד ומאה": אף אם אין בו כדי לחמץ, עצם העובדה שאין בו לפחות אחד ומאה אוסרת. שהרי במין במינו, כבמקרה שלפנינו, נדרש היחס הבסיסי של אחד ומאה בתרומה (ובערלה - אחד ומאתיים), וכל שהתערובת פחותה מכך יש כאן בעיה.
נמצא, שבדבר שכוחו ליצור תיבול או חימוץ ייתכן שיידרש יחס גדול מאחד ומאה, אך סף המינימום של אחד ומאה נדרש בכל אופן.
לסיכום: במשנה זו למדנו שכלל הביטול לפי יחס מספרי - אחד ומאה בתרומה ואחד ומאתיים בערלה ובכלאי הכרם - נאמר במין במינו, ואילו במין בשאינו מינו הולכים אחר הטעם. עוד למדנו שדבר המחמץ ומתבל דינו להחמיר, ולפיכך שאור של חיטים שנפל לעיסת חיטים אסור בין שיש בו לעלות באחד ומאה ובין שאין בו: אם יש בו כדי לחמץ - מחמת החימוץ, ואם אין בו כדי לחמץ - מחמת העדר היחס של אחד ומאה.
במשנה הבאה נעסוק במין בשאינו מינו, ובאופנים שבהם הדבר בא לקולא ולחומרא.