ערלה, פרק שני, משנה ה'. לפנינו משנה קצרה מאוד, שכל תוכנה הוא ציון דעה מעניינת בנוגע למחלוקת שלמדנו במשנה הקודמת.
במשנה הקודמת למדנו כי אף שיש בכוחם של חימוץ ותיבול ליצור איסור מעבר ליחסי הביטול הרגילים של מאה ומאתיים הנוהגים בתרומה, בערלה ובכלאי הכרם, התעוררה השאלה מה דינה של טומאה: דבר טמא הגורם חימוץ או תיבול - האם יטמא בכל שיעור שיהיה? בנקודה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי: אף בטומאה, כמות קטנה ומזערית הגורמת חימוץ או תיבול יוצרת טומאה.
בית הלל: אין הדבר מטמא אלא בשיעור הרגיל - כביצה.
לשון המשנה:
"דוסתאי איש כפר יסמא היה מתלמידי בית שמאי" - דוסתאי, איש מכפר יסמא, היה אחד מתלמידי בית שמאי.
"ואמר: שמעתי משמאי הזקן שאמר: לעולם אינו מיטמא עד שיהא בו כביצה" - הוא העיד כי שמע משמאי הזקן עצמו, שאין האוכל הטמא מטמא עד שיהיה בו שיעור כביצה, וזוהי דעת בית הלל.
לסיכום: אף שבית שמאי חלקו וקבעו שאין צורך בשיעור כביצה, מכל מקום שמאי עצמו הסכים לדעת בית הלל - כל שאין בו שיעור כביצה, אינו עושה טומאה.