ערלה, פרק ב', משנה ד'. משנה זו עומדת לדון בכלל חשוב: אף על פי שתרומה בטלה באחד ממאה, וערלה וכלאי הכרם בטלים באחד ממאתיים, מכל מקום אם האיסור - בין שהוא כלאי הכרם, ערלה או תרומה - משפיע על החולין שנפל לתוכם בדרך של חימוץ (כדבר המתסיס) או בדרך של תיבול, והוא ניכר בתערובת אף ביחס גדול יותר מאחד ממאה או מאחד ממאתיים, התערובת אסורה. כיוון שהאיסור ניכר, אין הוא בטל. זהו הנושא שהמשנה שלנו מתארת.
לשון המשנה:
"כל המחמיץ ומתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם - אסור". שלושה אופנים נמנו כאן:
"המחמיץ" - כל דבר הגורם חימוץ, כלומר תסיסה.
"ומתבל" - הגורם תיבול, שנותן טעם בתערובת.
"והמדמע" - הגורם תערובת אסורה. מילה זו קשה, ויש הגורסים "מדמע", שכן משמעות "מדמע" היא תערובת בעלמא, ולפיכך אין זה פשוט כיצד לקרוא אותה במשנה.
מכל מקום, כוונת המשנה היא שאם נעשתה אחת מן התערובות הללו בדרך חימוץ או בדרך תיבול - "בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם" - התערובת אסורה, ואף למעלה מן השיעור של אחד ממאה בתרומה ואחד ממאתיים בערלה ובכלאי הכרם.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין טומאה:
"ובית שמאי אומרים: אף מטמא" - כגון עיסה טהורה שהחמיצו אותה בשאור טמא, או שתיבלו אותה בתבלין טמא. בדרך כלל אנו אומרים שאין אוכל מטמא אוכל אחר אלא אם כן יש בו שיעור כביצה; אך במקרה של דבר המחמיץ או המתבל סובר בית שמאי שאף כמות זעירה מטמאת, כיוון שפעולתה ניכרת.
"ובית הלל אומרים: לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה" - כשמדובר בטומאה, אין נפקא מינה אם האיסור ניכר או אינו ניכר. זו הלכה שאנו למדים מן התורה בטומאת אוכלין: אין אוכל אחד יכול לטמא אוכל אחר אלא אם כן האוכל הטמא הוא בשיעור כביצה; פחות מכך - אין בכוחו לטמא.
לסיכום: במשנה זו למדנו שדבר האסור המשמש כמחמיץ, כמתבל או כמדמע בתרומה, בערלה ובכלאי הכרם - אינו בטל, אף למעלה מאחד ממאה ומאחד ממאתיים, משום שפעולתו ניכרת בתערובת. לעניין טומאה נחלקו הבתים: בית שמאי סובר שאף בכמות זעירה הוא מטמא, ובית הלל סובר שדיני טומאת אוכלין אינם תלויים בהיכר, ולעולם אין מטמא עד שיהא בו כביצה.