ערלה, פרק ב', משנה א'. משנה זו והמשניות שאחריה עוסקות בשאלה כיצד סוגי איסורים שונים ומאכלים אסורים מצטרפים זה עם זה לעניין הביטול.
תרומה, חלה וביכורים - עולין באחד ומאה:
המשנה פותחת: "התרומה ותרומת מעשר של דמאי, החלה והביכורים". אלו הפריטים שבהם עוסק חלקה הראשון של המשנה:
"התרומה" - תרומה עצמה.
"ותרומת מעשר של דמאי" - הקונה תוצרת מעם הארץ נדרש להפריש תרומת מעשר. דין זה נאמר בתרומת מעשר רגילה, וחל אף בתרומת מעשר של דמאי.
"החלה" - החלה המופרשת מן העיסה.
"והביכורים" - הפירות הראשונים.
כל הפריטים הללו שותפים למעמד אחד: כולם סוג של תרומה הניתנת לכהן. לפיכך הם "עולין באחד ומאה" - אינם בטלים אלא באחד ממאה.
שיעור אחד ממאה - מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר:
שיעור זה של אחד ממאה נתון למעשה במחלוקת שנשנתה בפרק הראשון של תרומות, בשאלה מהו בדיוק "אחד ממאה":
רבי יהושע: סאה של תרומה הנופלת לתוך תשעים ותשע סאה בטלה, שכן הכלל מגיע לסך של מאה - מאה הכולל את האיסור עצמו. אולם הוא דרש עוד קצת יותר ממאה, כלומר שתיפול לתוך תשעים ותשע וקצת יותר.
רבי אליעזר: שיעור אחד ממאה פירושו סאה אחת של תרומה הנופלת לתוך מאה סאה של חולין, וביחד מאה ואחת.
"ומצטרפין זה עם זה":
התרומה, תרומת המעשר, החלה והביכורים מצטרפים זה עם זה להשלמת השיעור הטעון ביטול. אם נפל חצי שיעור של תרומה וחצי שיעור של חלה, הרי הם מצטרפים כאילו היה הכל תרומה או הכל חלה, ונדרש לבטל את הכמות כולה.
"וצריך להרים":
אף לאחר הביטול, מוטל על האדם להרים את הכמות שנפלה - מן התרומה, מן החלה או מן הביכורים - ולתת אותה לכהן. הטעם לכך הוא שנותר כאן החיוב הממוני: חפצם של שבט הכהנים התערב בתערובת. אמנם מבחינת האיסור והיתר האכילה נתבטל הדבר, אך המרכיב הממוני עומד במקומו - ממון השייך לכהנים התערב פנימה, ולפיכך יש להרים כמות מקבילה ולתתה לכהן.
ערלה וכלאי הכרם - עולין באחד ומאתיים:
המשנה ממשיכה בערלה ובכלאי הכרם. שני איסורים אלו הם איסורי הנאה: אסורים בכל הנאה שבהם, ולא באכילה בלבד. התרומה וכל הדומה לה אסורים באכילה למי שאינו כהן, אך אינם אסורים בהנאה; ואילו הערלה וכלאי הכרם - אין אדם יכול ליהנות מהם כלל. מאחר שיש בהם שכבת איסור נוספת, קבעו חכמים שנדרשת אף שכבה שנייה של ביטול: במקום אחד ממאה כתרומה, "עולין באחד ומאתיים", ואינם בטלים אלא באחד ממאתיים.
ועוד, כשם שנאמר בתרומה, בחלה ובביכורים "ומצטרפין זה עם זה", אף כאן הערלה וכלאי הכרם מצטרפים זה עם זה. אולם "ואין צריך להרים" - אם נפלו בכמות שיש בה ביטול, באחד ומאתיים, אין צורך להרים ולתת לאיש, שכן אין כאן מרכיב ממוני ואין הדבר שייך לצד אחר.
דעת רבי שמעון:
רבי שמעון אומר: "אינם מצטרפין" - הערלה וכלאי הכרם אינם מצטרפים זה עם זה. זו שיטתו באופן כללי, ששני סוגי איסורים שונים אינם מצטרפים. תרומה, חלה וביכורים נחשבים סוג אחד של איסור, ואילו ערלה וכלאיים הם שני איסורים נפרדים, ולפיכך אינם יכולים להצטרף.
דעת רבי אליעזר:
רבי אליעזר סבור שהם מצטרפים זה עם זה. להבנת דבריו יש להקדים כלל: השיעורים שנאמרו כאן - אחד ממאה בתרומה ואחד ממאתיים בערלה ובכלאי הכרם - נאמרו במין במינו בלבד, כלומר כשהאיסור נפל לאותו סוג מאכל ואין אפשרות להבחין בהבדל שבטעם. אך במין בשאינו מינו, כגון תבואה שנפלה לתוך מין אחר לגמרי שטעמו מורגש, הביטול תלוי בטעם: אין הוא בטל אלא כשאין ניתן לטעום אותו עוד, ושיעורו בדרך כלל אחד בשישים - פחות מאחד ממאה ומאחד ממאתיים.
לפיכך אומר רבי אליעזר: "מצטרפין בנותן טעם, אבל לא לאסור":
"מצטרפין בנותן טעם" - כשהביטול תלוי בטעם, מצטרפים. אם נפלו חצי שיעור של ערלה וחצי שיעור של כלאיים לתערובת שאפשר להבחין בטעמם, הרי הם מצטרפים.
"אבל לא לאסור" - אין הם מצטרפים ליצור את האיסור במין במינו, שבו נופלים הערלה והכלאיים לאותו סוג פריט והשיעור הנדרש הוא אחד ממאתיים. שם אינם מצטרפים לדעת רבי אליעזר, ובזה הוא מסכים עם רבי שמעון.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי תרומה, תרומת מעשר של דמאי, חלה וביכורים - מעמד אחד להם, עולין באחד ומאה, מצטרפין זה עם זה, וצריך להרים מפני המרכיב הממוני השייך לכהנים. ערלה וכלאי הכרם, שהם איסורי הנאה, עולין באחד ומאתיים, מצטרפין זה עם זה, ואין צריך להרים. רבי שמעון חולק וסובר ששני איסורים שונים אינם מצטרפים, ורבי אליעזר מחלק בין צירוף לעניין נותן טעם, שבו הם מצטרפים, לבין צירוף לאסור במין במינו, שבו אינם מצטרפים.