אנו עומדים במסכת ערלה, פרק א', משנה ט'. במשנה זו מלמדנו רבי יוסי שלושה דינים בענייני נטיעה והרכבה של ערלה, ובהם מתגלה שיטתו העקבית בדין הפרי שטרם הבשיל.
נטיעת ייחור ונטיעת אגוז:
"נוטעין ייחור של ערלה" - ייחור הוא ענף מעץ העומד בשלוש שנותיו הראשונות, ומותר לנטוע אותו. הטעם: הענף אינו אלא עץ בעלמא, ועץ של ערלה מותר בהנאה. לפיכך, אף שהאדם נהנה ממנו, אין בכך איסור, שכן אין זו הנאה מפרי העץ אלא מן העץ עצמו.
"ואין נוטעין אגוז של ערלה, מפני שהוא פרי" - האגוז עצמו נחשב פרי של אותו עץ, ולפיכך הוא אסור משום ערלה, ונטיעתו היא הנאה אסורה.
"ואין מרכיבין בחפניות של ערלה":
ראוי להקדים כי הרכבה בין שני מינים אסורה מעיקר הדין, ואילו הרכבה באותו מין עצמו מותרת. ואף על פי כן קובעת המשנה שאין מרכיבין בחפניות. חפניות הן ענפים של עץ תמר שעליהם תמרים שטרם הבשילו כל צורכם, ומעמדם כמעמד ה'סמדר' - המצב שנקטנו בו במשנה הקודמת לגבי ענב הבוסר. אלו הם, אם כן, התמרים הצעירים שלא הבשילו.
וטעם האיסור: חוששים שמא יבוא האדם לאכול מן החפניות הללו, כלומר מן התמרים הצעירים והבלתי בשלים, ואלו נחשבים אסורים משום ערלה.
שיטתו העקבית של רבי יוסי:
דין זה הוא המשך לשיטתו של רבי יוסי שהוזכרה במשנה שלמדנו קודם לכן. שם נקט התנא קמא שסמדר של ענבים מותר, ורבי יוסי חלק ואמר שהוא נחשב אסור משום ערלה. אף כאן, בבואו לדון בתמרים, שב רבי יוסי וקובע שהם אסורים משום ערלה - שכן לשיטתו מעמדו של הפרי בשלב הסמדר, בין בענב ובין בתמר, אסור ונחשב ערלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה דינים: נטיעת ייחור של ערלה מותרת, משום שהענף הוא עץ ולא פרי; נטיעת אגוז אסורה, משום שהאגוז הוא פרי; ואין מרכיבין בחפניות - תמרים בשלב הסמדר - מחשש שיבוא לאכלם. בכל אלו מתגלית שיטתו של רבי יוסי, שפרי בשלב הסמדר אסור משום ערלה.