ערלה, פרק א', משנה ה'. משנה זו דנה בשני תהליכים הנעשים באילנות ובגפנים: 'הברכה' ו'הרכבה'. שמותיהם דומים, שכן שניהם בנויים מאותן אותיות בסדר שונה, וראשית עלינו לעמוד על ההבדל שביניהם.
שני מושגים - הברכה והרכבה:
הברכה - הלשון נגזרת מן ה'ברך', הכורעת ומתכופפת. כך היו לוקחים ענף גמיש של אילן, מכופפים אותו כלפי מטה ושותלים אותו בקרקע בעודו מחובר לאילן, והוא היה עולה במקום אחר כאילן שני. תהליך זה היה נוח לביצוע במיוחד בגפן.
הרכבה - הרכבת ענף מאילן אחד על אילן אחר, ולעיתים אף בעודו מחובר לאילן המקורי.
אילן שנעקר ובו בריכה:
אילן מאכל שנעקר - כפי שהזכרנו, משנעקר ונשתל מחדש, מתחילה ספירת שנות הערלה מחדש. אך המשנה מוסיפה: "ובו בריכה והוא חי ממנה" - אם יש באילן בריכה, כלומר ענף שנשתל בקרקע, והאילן יונק ממנה את חיותו ומסוגל לשרוד על ידה, הרי "חזר הזקן להיות כבריכה". האילן הישן, המקורי, מקבל את דינה של הבריכה, והבריכה נחשבת כאילו ניטעה עתה - שהרי עד לנקודה זו הייתה חיה מן האילן המקורי - ולפיכך השעון מתחיל מחדש.
הבריכה שנה אחר שנה:
ממשיכה המשנה: "שנה אחר שנה ונפסקה - מונה משעה שנפסקה". אם בכל שנה הבריך ענף בקרקע, ואותו ענף עלה במרחק מסוים כאילן שני, ומן האילן השני הצמיח ענפים משלו והבריכם אף הם, וכך שנה אחר שנה - ולבסוף נפסק הענף המקורי מן האילן - מונה שלוש שנות ערלה מן הזמן שנפסק, ולכל הענפים שבאו לאחר מכן מתחיל השעון מחדש.
סיפוק הגפנים:
מכאן עוברת המשנה לדין הרכבה, שבה נלקח ענף ומורכב לתוך אילן אחר. בגפנים היו לוקחים אחת מן הזמורות של גפן אחת ומרכיבים אותה בגפן אחרת, וזה נקרא 'סיפוק הגפן'. המשנה קובעת שאם היה "סיפוק על גב סיפוק" - שהרכיב זמורה בזמורה, ואותה בזמורה נוספת וכן הלאה - "אף על פי שהבריכן בארץ - מותר". כלומר, אף אם לקח את הזמורות הללו ועשה בהן את תהליך ההברכה, שהכניסן לקרקע והן מקבלות עתה את חיותן מן האדמה, אין אומרים שמעתה נטועות הן מחדש, אלא הכול מותר, כיוון שכולן מחוברות לגפן המקורית שכבר עברו עליה שנות הערלה.
דעת רבי מאיר:
רבי מאיר סובר שהדבר תלוי בעוצמת היניקה: "מקום שכוחה יפה" - כאשר יכולתה של הנטיעה המשנית לינוק מן הנטיעה המקורית חזקה - מותר. "מקום שכוחה רע" - כאשר אין היניקה טובה - אסור, ואין מסתכלים על הנטיעה החדשה כענף של האילן המקורי, אלא השעון שלה מתחיל משעה שניטעה.
הירושלמי נותן סימן מעניין לאבחנה בין השניים: אם הענף יונק כראוי מן האילן המקורי, עליו של הענף המשני פונים אל הצד, כמעט כמי שמקבל מזולתו ומתבייש בכך והופך פניו לכיוון האחר. מכאן ניתן לדעת שיניקתו כראוי.
בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות:
המשנה ממשיכה: "וכן בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות". אם אחד מן הענפים או הגפנים הללו הוברך בקרקע, ולאחר מכן נפסק מן האילן המקורי, הרי שמתחילה לא הייתה בו בעיית ערלה, כיוון שהאילן המקורי כבר עברו עליו שנות הערלה; אך משנפסק, כפי שלמדנו, מתחיל השעון מחדש. וכאן מדובר שהיו עליו פירות רבים שגדלו בהיתר.
על כן מחלקת המשנה: "אם הוסיף במאתיים - אסור". כל תוספת הגידול שלאחר הפסיקה נחשבת ערלה, שהרי מאותה שעה התחיל השעון מחדש; אלא שערלה בטלה באחד ומאתיים. לפיכך כל זמן שהתוספת אינה מגיעה לשיעור של אחד ומאתיים, היא בטלה ומתבטלת בפרי המקורי, והפרי ההיתר מבטל ומנטרל את החלק החדש שהוא ערלה. אך אם הוסיף יותר מאחד ומאתיים - אין ביטול, והפרי אסור.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני ה'הברכה' וה'הרכבה': אילן שנעקר וחי מבריכתו - חזר הזקן להיות כבריכה, ומונים לו מחדש; הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה - מונה משעה שנפסקה; סיפוק הגפנים וסיפוק על גב סיפוק מותרים אף שהבריכן בארץ, כל זמן שהם יונקים מן הגפן המקורית, ולרבי מאיר הדבר תלוי בכוח היניקה, וסימנו נמסר בירושלמי; ולבסוף - בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות, שתוספת הגידול אסורה רק אם הוסיף יותר מאחד ומאתיים, ובפחות מכך היא בטלה בפרי ההיתר.