ערלה, פרק א', משנה ד'. משנה זו ממשיכה את עניינה של המשנה הקודמת, ועוסקת אף היא באילן שנעקר ממקומו.
"אילן שנעקר ונשתייר בו שורש - פטור":
אילן פרי שכבר עברו עליו שנות הערלה ופירותיו מותרים באכילה, ולאחר מכן נעקר ממקומו - אם נשתייר בו שורש שנותר מחובר לקרקע, הרי הוא פטור מדין ערלה, ואין מתחילים את מניין שנות הערלה מחדש.
וכמה יהא השורש?
כלומר, מה שיעורו של אותו שורש שנשתייר? על כך אומר רבן גמליאל משום רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא: "כמחט של מיתון" - עובי השורש צריך להיות כעובי המחט שהאורגים נוהגים להשתמש בה בתהליך אריגת הבגד, שהיא מחט גדולה יחסית. בשיעור זה נחשב האילן כמחובר לקרקע, ואין מניין שנות הערלה מתחיל מחדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אילן שנעקר ונשתייר בו שורש המחובר לקרקע - פטור מדין ערלה ואין מונים לו שנות ערלה מחדש, ושיעורו של אותו שורש הוא "כמחט של מיתון", כדברי רבן גמליאל משום רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא.