ערלה, פרק א', משנה ב'. ההלכה היא שכל עץ פרי חייב בערלה, אף אם עלה מאליו ואף אם ניטע על ידי גוי; אין צורך שייטע דווקא בידי יהודי. עם זאת, מצוות ערלה החלה רק עם כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל.
הכניסה לארץ כתחילת החיוב:
לפיכך אומרת המשנה: "משבאו אבותינו לארץ" - בשעה שנכנסו אבותינו לארץ ישראל בימי יהושע בן נון, "מה שמצאו נטוע - פטור". כל אילן שהיה נטוע כבר באותה שעה פטור, ואין דיני ערלה חלים עליו, שנאמר "כי תבואו אל הארץ" - לאחר הכניסה אל הארץ.
לעומת זאת "מה שנטעו, אף על פי שלא כיבשו - חייב". אף אם עדיין לא כבשו את ארץ ישראל - וזהו עניין היסטורי במהותו - החיוב קיים, שכן עצם הכניסה לארץ היא הקריטריון, ואין צורך שתיכבש בפועל.
הנוטע לרבים:
מכאן עוברת המשנה מן העניין ההיסטורי אל עניין בעל השלכה מעשית: "הנוטע לרבים - חייב". הנוטע עץ עבור הציבור ולא לצורך פירותיו האישיים, הרי כביכול הפקיר את הפירות ועשה אותם הפקר, ואף על פי כן חייב בערלה, גם כאשר אין הנטיעה לשימושו האישי. "ורבי יהודה פוטר" - רבי יהודה חולק וסובר שנטיעה שאינה לשימוש אישי פטורה מערלה, והוא לומד זאת מפסוק.
מקרים שחייבים בערלה אף שניתן היה לחשוב אחרת:
"הנוטע ברשות הרבים" - הנוטע במקום שאינו שלו, ברשות הרבים.
"והנכרי שנטע" - נכרי שנטע אילן.
"והגזלן שנטע" - מי שגזל קרקע ונטע בה.
"והנוטע בספינה" - הנוטע בתוך ספינה.
הנוטע בספינה:
במקרה של ספינה יש כמה אפשרויות, ותחילה יש להגדיר מהו נקב בספינה: נקב הסתום ברגבי אדמה כדי למנוע ממנה לשקוע.
ספינה של חרס: מאחר שבאופן טבעי היו השורשים חודרים דרך החרס ויכולים לקבל יניקה מקרקעית הנהר, חייב אף אם אין נקב בספינה.
ספינה של עץ: נדרש שיהיה בה נקב הסתום ברגבי אדמה.
ראוי לציין שיש בכך מחלוקת: יש אומרים שאין נפקא מינה אם הספינה של עץ או של חרס - כך או כך אין היא צריכה להיות מנוקבת.
"והעולה מאליו" - עץ שעלה וגדל מעצמו. כפי שהוזכר לעיל, כל אלו חייבים בערלה, כלומר חובת ערלה חלה עליהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שחיוב ערלה החל עם כניסת אבותינו לארץ - מה שמצאו נטוע פטור, ומה שנטעו חייב אף בטרם כיבוש; שהנוטע לרבים חייב לדעת חכמים ורבי יהודה פוטר; וכן שהנוטע ברשות הרבים, הנכרי, הגזלן, הנוטע בספינה והעולה מאליו - כולם חייבים בערלה.