אהלות, פרק ט, משנה טז. רוב הפרק עסק עד כה בכוורת ובשאלה מתי כלי העומד על גבי הטומאה חוצץ בפניה, מתי הטומאה בוקעת דרכו ועולה ויורדת, ומתי הוא נעשה אוהל בפני עצמו. משנתנו חוזרת בדיוק לאותה מערכת שאלות, אלא שהחפץ הנידון אינו עוד כוורת. כאן מדובר בחבית של חרס, וכפי שהמשנה עצמה תאמר בסופה, חבית שאינה מקבלת טומאה כלל.
אמירה זו טעונה הבהרה, שכן בשמיעה ראשונה היא נשמעת בלתי אפשרית. הרי חרס מקבל טומאה, ותוכו של כלי חרס הוא המקרה הקלאסי של כלי המתטמא. התשובה, שהמשנה מפרשת אותה בסיפא שלה, היא שהיוצר עיצב את החבית ונתן לה את צורתה, אך מעולם לא צירף אותה בכבשן. כל עוד לא הוקשה החרס בכבשן, אין הכלי נחשב כלי לעניין טומאה. נמצא שכל תחילת המשנה עוסקת בחבית שאינה יכולה להיטמא.
החבית היושבת על שוליה
משנתנו פותחת במילים "חבית שהיא יושבת על שוליה", חבית היושבת על בסיסה. היא עומדת כדרך שחבית עומדת, זקופה, ופיה מכוון כלפי השמיים. מוסיפה המשנה שהיא "באוויר": מונחת בשטח פתוח, כך שהעומד לצידה ונושא את עיניו אינו רואה מעליה אלא שמיים. עוד נלמד בהמשך המשנה שהיא יושבת צמודה לקרקע, בלי חלל של טפח המפריד בינה ובין הארץ שתחתיה.
הברטנורא מתאר לנו כיצד נראו החביות הללו, והתמונה חיונית להבנת כל המשנה. החבית הייתה צרה למעלה, במקום הפתח, ומשם התרחבה והתנפחה מאוד באמצעיתה לשני הצדדים, ושוב הצטמצמה מעט כלפי מטה. חשבו על כדי השמן הקטנים שהחזיקו שמן זית, מן הסוג המונח לצד מנורה או שראיתם בתמונות: פה צר, כרס רחבה ובולטת, ובסיס מצטמצם. זוהי החבית של משנתנו, העומדת זקופה באוויר הפתוח.
"וכזית מן המת נתון תחתיה": כזית מן המת, לפי גרסת הרמב"ם, הונח מתחת לחבית. "או בתוכה כנגד קורקורתה": או שהכזית נמצא בתוך החבית, מונח על רצפתה. המילה קורקורתה נגזרת מלשון קרקע, והכוונה שהכזית מונח על קרקעית החבית באמצעיתה. אילו הייתם מקרינים קרן אור כלפי מעלה מאותו כזית, היא הייתה יוצאת ישר דרך הפתח הצר שלמעלה. או בניסוח אחר: אילו עמדתם מעל החבית והצצתם פנימה, הייתם רואים את הכזית ישירות תחתיכם.
בשני המצבים הללו, בין שהכזית מתחת לכלי ובין שהוא באמצע קרקעיתה והפה מכוון ישר מעליו, הדין אחד: "טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת". בוקעת ועולה, הטומאה יוצאת דרך הפה הצר וממשיכה לחלל שמעליו; בוקעת ויורדת, היא עוברת מתחת לחבית אל הקרקע שתחתיה. כל כלי המצוי באותו טור אנכי, למעלה או למטה, נטמא, ואילו כלי המונח בצד נשאר טהור. כלל זה כבר פגשנו קודם בפרק לגבי כוורת היושבת על שוליה: כלי שלם שטומאה תחתיו, והטומאה עולה ויורדת בעמוד ישר אחד.
אחר כך באות המילים "והחבית טמאה". על פני השטח המשנה מכריזה שהחבית עצמה טמאה, וזה בלתי אפשרי כאן, שהרי חבית זו מסוג שאינו מקבל טומאה כלל. על כן הכוונה היא שכלים המונחים בתוך החבית, במקום שהטומאה עוברת בו, נטמאים. מלבד כלי המונח על גבי החבית ומכוון כנגד הכזית, אף כלי הנתון בתוך החבית באותו קו עלייה נטמא. אין החבית מגינה עליו. כיוון שהיא כלי ולא אוהל, אינה מקבלת טומאה ואף אינה חוצצת בפניה, והטעם פשוט: אין דבר המאהיל עליה. כל שמעליה הוא פיה הפעור.
טומאה תחת הדופן מבחוץ
המשנה עוברת לכזית הנתון "תחת דופנה מבחוץ". עתה הטומאה אינה מתחת לשולי החבית אלא תחת התנפחות דופנה, ומצידה החיצוני. אף כאן פוסקת המשנה "טומאה בוקעת ועולה": הטומאה בוקעת ועולה דרך הדופן המעוקלת, וכלי המונח מעל אותה בליטה, כנגד הכזית, נטמא. וכן "ובוקעת ויורדת": הפכו את התמונה, והכזית מונח על גבי עיקול הדופן מבחוץ, והטומאה יורדת ומטמאה כלי המונח תחתיו. עיקול הדופן כלפי חוץ אינו חוצץ.
על כך מוסיפה המשנה "והחבית טהורה". כיוון שהטומאה כאן אינה תחת השוליים ואינה באמצע הקרקעית אלא תחת עיקול הדופן, מה שבתוך החבית נשאר טהור, ובכלל זה כלי המונח בחלל אותו עיקול עצמו, ממש כנגד הכזית. בצורה זו החבית אכן מגינה על מה שבתוכה. ראינו הלכה זהה בכוורת המוטה על צידה: הטומאה עוקפת את הכוורת ומשפיעה רק על מה שעומד בטור ישר מעליה או מתחתיה, ואילו התוך ניצל, שכן לכוורת שם היה שוליים מלמטה וכיסוי מלמעלה. כך גם בהתנפחות החבית שלנו: לאזור שתחת העיקול יש למעשה קרקעית וגג, ולכן כל המונח שם מוגן.
הטומאה בתוך הדופן
עתה הופכת המשנה את התמונה: "בתוכה ותחת דופנה". מילולית, הכזית נתון בתוך הכלי ותחת דופנו. המקרה הוא כזית המונח בתוך החבית, אך לא באמצעיתה: הוא מונח בצד, באזור שבו החבית מתנפחת. אילו היה במרכז, הפה ולא הדופן היה זה שמעליו. כיוון שהוא נמצא בחלק המורחב, דמיינו את עצמכם זוחלים פנימה ונושאים עיניים כלפי מעלה מאותו מקום: מה שתראו הוא דופן, שכן הצד יוצא כלפי חוץ ואחר כך חוזר ומתעקל פנימה מעל ראשכם. זו כוונת "תחת דופנה".
כאן מטילה עלינו המשנה למדוד: "אם יש בדפנות פותח טפח". אם בחלל שיוצרות הדפנות המתנפחות יש שיעור טפח, כלומר טפח מעוקב, טפח גובה על טפח אורך על טפח רוחב, אזי "הכל טמא": הטומאה תופסת בכל מקום, בתוך הכלי, בחלל שמעליו ובחלל שמתחתיו. התנפחות בשיעור כזה היא גדולה למדי, אך הדין נובע מאליו, שהרי חלל בגודל כזה הוא אוהל בפני עצמו, והאוהל מוליך את הטומאה בכל החבית.
מקום אחד יוצא מן הכלל: "וכנגד פיה" נשאר טהור. כל הנמצא כנגד פי החבית אינו נטמא, שכן האוהל אינו מגיע לשם. עמוד החלל שמתחת לפה הפתוח אין דבר המאהיל עליו, ולפיכך אינו שייך לשום אוהל.
"ואם לאו": אם ההתנפחות אינה מגיעה לשיעור זה ואין בה טפח מעוקב, הרי הכזית המונח שם דינו טומאה רצוצה, טומאה דחוקה שאין אוהל מעליה. במקרה זה חוזרת המשנה ל"טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת": עולה ומטמאה את שמעליה, יורדת ומטמאה כלי שתחת עיקול הדופן, אך רק דברים העומדים ממש כנגד הכזית.
באיזו חבית מדובר?
עתה שואלת המשנה: "במה דברים אמורים? בטהורה". כל האמור לעיל נאמר בחבית טהורה. לפי פשוטו משמע רק שהחבית נקייה מטומאה, אך הברטנורא מבאר שהכוונה רחבה הרבה יותר: חבית מסוג שאינו יכול להיטמא, כלי חרס שמעולם לא נצרף. כפי שלמדנו במסכת כלים, כלי חרס מקבל טומאה רק לאחר שהוקשה בכבשן, נצרף בכבשן. עד לשלב אחרון זה של הייצור אין הכלי מקבל טומאה כלל.
ושימו לב להקבלה לכוורת. שם הכוורת הייתה טהורה משום שהחזיקה ארבעים סאה והייתה גדולה מכדי להיות כלי המקבל טומאה, ואף על פי כן, בהיותה כלי לכל דבר, נשאר בה די קשר לטומאה עד שלא חצצה בפניה אלא אם כן הייתה אוהל. כך בדיוק בחבית שלנו שאינה מקבלת טומאה: היא אינה מקבלת טומאה, אך גם אינה חוצצת בפניה, אלא אם כן היא אוהל.
"אבל אם הייתה טמאה": התמונה משתנה כשמדובר בחבית שיכולה לקבל טומאה, כזו שהיוצר סיים את מלאכתה ואחר כך אפה אותה בתנור כדרך היוצרים, ונמצא שהיא מקבלת טומאה. לחילופין, "או גבוהה מן הארץ" טפח: אפילו חבית שאינה מקבלת טומאה, שלא הוכנסה לכבשן, אך היא מוגבהת טפח שלם מן הקרקע ואינה יושבת עליה, כך שהחלל שתחתיה נעשה אוהל. או "או מכוסה": שהונח כיסוי על פיה, ונעשה כל השטח משפה לשפה אוהל. או "או כפויה על פיה": שהחבית הפוכה, פיה כלפי מטה, כך שהמביט בה מלמעלה רואה את שוליה ואת כרסה הבולטת, והפתח לחוץ אל הרצפה.
בכל קבוצת המקרים הזאת, כזית טומאה הנמצא "תחתיה", מתחת לחבית, או "או בתוכה", בחללה, או "או על גבה", על פני החבית מבחוץ, הדין הוא "הכל טמא": כל הנמצא באחד משלושת המקומות הללו נטמא.
ההבדל בין המקרה הראשון לשלושת האחרונים
ואולם ארבעת המקרים אינם שווים זה לזה. קחו את הראשון, שבו החבית עצמה מקבלת טומאה משום שהיוצר גמר את מלאכתה ואפה אותה בכבשן (לא שרף אותה, כמובן, אלא צירף אותה כראוי עד שהחומר מתקשה, ומאותו רגע היא נחשבת כלי). חבית כזו מקבלת בעצמה טומאת מת, ומשנטמאה, כל מה שבתוכה נטמא מאליו, בין שהוא עומד כנגד הכזית ובין שאינו עומד כנגדו, שהרי כל חללו של כלי חרס נטמא. לעומת זאת דבר המונח על גבי החבית מבחוץ אינו נטמא אלא כשהוא כנגד הכזית, שכן שם הטומאה בוקעת ועולה בעמוד בלבד ואינה נוגעת אלא במה שבתוך אותו עמוד.
שלושת המקרים הנותרים פועלים אחרת. חבית המוגבהת טפח מן הקרקע, חבית המכוסה בכיסוי, וחבית הכפויה על פיה: בכל אחת מהן יש אוהל אמיתי, שהרי למוגבהת יש חלל מקורה של טפח תחתיה, הכיסוי עושה גג על החלל הפנימי, ולכפויה אין כלל פתח כלפי מעלה. מבחינה אחת דינן חמור יותר מדין החבית המקבלת טומאה. הטומאה ממלאת את כל שטח החלל שתחת האוהל, ומכל אותו שטח היא עולה ויורדת ומטמאה אפילו דברים שמחוץ לחבית שאינם עומדים כנגד הכזית. במקום שיש אוהל שוב אין אנו חושבים במונחים של עמוד אנכי אחד: הטומאה מתפשטת תחילה לרוחב בכל השטח המקורה, ורק אחר כך עולה ויורדת.
חזרה על המשנה
חבית של חרס שאינה מקבלת טומאה, לפי שנעשתה צורתה ולא נצרפה, יושבת זקופה על שוליה באוויר הפתוח, מונחת על הקרקע, ופיה כלפי השמיים. כזית מן המת מונח תחתיה, או בתוכה על קרקעיתה ממש תחת הפה: הטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, ומטמאה כל הנמצא בדרכה למעלה או למטה, ואף כלים שבתוך החבית באותו קו, שכן אין לחבית גג ואינה יכולה להגן עליהם.
הכזית מונח מבחוץ, תחת התנפחות הדופן: הטומאה בוקעת ועולה דרך ההתנפחות, ואם הוא מונח מעליה היא בוקעת ויורדת, אך מה שבתוך החבית באותו אזור מוגן, שכן יש לו שם גם קרקעית וגם גג.
הכזית מונח בתוך החבית, בחלק המתנפח שתחת הדופן: אם יש באותו חלל טפח מעוקב הרי הוא אוהל, וכל שבחבית טמא אף שלא כנגד הטומאה, חוץ ממה שכנגד הפה. ואם אין בו טפח, הטומאה רצוצה ובוקעת רק ישר למעלה וישר למטה.
כל האמור עד כאן בחבית שאינה מקבלת טומאה. כשהחבית מקבלת טומאה, או מוגבהת טפח מן הקרקע, או מכוסה, או כפויה על פיה, אזי טומאה שתחתיה, בתוכה או על גבה מטמאה כל דבר הנמצא באותם מקומות. וכאן יש חילוק: חבית שהיא עצמה מקבלת טומאה מטמאה את כל חללה, ואילו מחוצה לה נטמאים רק דברים המכוונים כנגד הכזית; ואילו אוהל מוליך את הטומאה תחילה לצדדים ואחר כך למעלה ולמטה, עד שאף מחוץ לחבית נטמא כלי אף שלא עמד מעולם כנגד מקור הטומאה.