אהלות, פרק ט, משנה יד. זו המשנה החותמת את כל סוגיית הכוורת שהעסיקה אותנו לאורך חלק גדול מן הפרק. כמו כמה משניות אחרות כאן, היא נפתחת בלשון "במה דברים אמורים", כלומר: באיזה מצב נאמר הדין הקודם? במלים אחרות, המשנה באה עכשיו לצמצם את ההלכה שלמדנו עד כה ולומר לנו שבתנאים אחרים התוצאה משתנה לחלוטין.
כדי להבין מה בדיוק מצטמצם כאן, עלינו להיזכר במקרה שקדם. הפרק עסק בכוורת המונחת באוויר העולם, עומדת על שוליה ופיה כלפי מעלה, ובעיקר: כוורת שהיא עדיין כלי שלם וראוי לשימוש. בכוורת כזו למדנו: כל זמן שהיא יושבת על גבי הארץ ואין תחתיה חלל טפח, אז בכל מקום שתהיה הטומאה (תחת הכוורת, בתוכה, או על גבה) הטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת. טומאה שמתחתיה עולה בקו ישר, וכל דבר העומד באותו טור אנכי נטמא, ובכלל זה חפץ המונח בתוך הכוורת. טומאה שעל גבה יורדת בקו ישר, ושוב כל מה שנתפס באותו טור, אפילו בתוך הכוורת, נטמא. אבל דברים שמן הצדדים נשארים טהורים.
שנה פרט אחד מן הפרטים הללו, וההלכה משתנה. הרי שכוורת זו העומדת על שוליה הועמדה על משהו כך שיש טפח בין שוליה לארץ ונעשה תחתיה אוהל; או שכיסו את פיה בכיסוי; או שהפכו אותה, כך ששוליה נעשו גג מעל. בכל אחת מן הצורות הללו, טומאה שמתחתיה, טומאה שבתוכה או טומאה שעל גבה, אינה מהלכת עוד בטור אנכי בלבד. האוהל מוליך אותה לצדדים, ומשמלאה הטומאה את כל רוחב הכוורת, היא עולה ויורדת בכולה. וכל זה נאמר דווקא משום שמדובר בכלי ממש, וכלי אינו חוצץ בפני הטומאה.
הצמצום שבמשנתנו
עכשיו פותחת משנתנו: "במה דברים אמורים, בזמן שהוא כלי", כל האמור לעיל לא נאמר אלא כשלכוורת יש דין כלי הראוי לשימוש. "אבל היתה פחוסה ופקוקה בקש" - אבל אם נפחתה מלמטה, ואף על פי שפקק את הנקב בקש, אין הפקיקה מחזירה לה תורת כלי. "או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים" - או שהיא מחזקת ארבעים סאה, וכאן אנו חוזרים לכלל שפגשנו קודם: כלי בשיעור כזה אינו מקבל טומאה כלל, וחכמים סוברים שכשם שאינו כלי לעניין קבלת טומאה, כך אין עליו דין כלי שאינו חוצץ בפני הטומאה. כוורת כזו אכן חוצצת בפני הטומאה.
ומה הדין בשני המקרים הללו? "טומאה תחתיה, בתוכה, או על גבה" - בין שהטומאה תחת הכוורת, בין שהיא בתוכה, בין שהיא על גבה, שוב הטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת. היא חותכת בקו ישר, עולה או יורדת, ומטמאה כל מה שמכוון כנגדה, אך אינה מתפשטת לצדדים.
נמצא שהתנא הראשון מגיע בדיוק לאותה תוצאה שהיתה לנו קודם. בין שהכוורת עדיין בכלל כלי ובין שיצאה מכלל כלי, כל זמן שהיא עומדת על שוליה באוויר העולם, יושבת על גבי הארץ ואין תחתיה חלל טפח, הטומאה עושה לעצמה דרך אנכית מעלה או מטה ומטמאה את כל מה שפוגעת בו בדרכה.
דעה חולקת: רבי שמעון ורבי אליעזר
חידושה של משנה זו הוא בדעה השנייה שבסופה: "רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים". באותה כוורת עצמה, זו שיצאה מתורת כלי ושוליה יושבים על גבי הארץ, שני התנאים הללו פוסקים: "אין טומאה עולה לה ואף לא יורדת ממנה". אם כזית מן המת מונח תחת הכוורת, אין הטומאה עולה לתוכה; ואם הכזית מונח בתוך הכוורת או על גבה, אין הטומאה יורדת ועוברת את שולי הכוורת.
וכך הם פוסקים אף במקום שאין אפילו טפח אחד מפריד בין הכוורת לארץ. הואיל וכוורת זו יצאה מתורת כלי, בין מחמת הפחת שבשוליה ובין, לדעת חכמים, מחמת שהיא מחזקת ארבעים סאה, יש בה מעין תורת אוהל, ולפיכך היא חוצצת בפני הטומאה ומונעת ממנה לעבור בין החלל שמתחת לחלל שבתוכה.
כשיש טפח מלמטה
ממשיכה המשנה: "היתה גבוהה מן הארץ טפח". עכשיו תאר לעצמך אותה כוורת עצמה, עומדת על שוליה באוויר העולם, ואינה כלי (בין שנפחתה ובין, לדעת חכמים, שהיא מחזקת יותר מארבעים סאה), אלא שהפעם אינה יושבת על גבי הארץ. יש טפח שלם של חלל בין הרצפה לשולי הכוורת.
"טומאה תחתיה, תחתיה טמא". כשהטומאה מונחת מלמטה, כל השטח שמתחת טמא, לפי שאותו חלל טפח נעשה אוהל בפני עצמו, והאוהל מפשט את הטומאה בכל שיעורו. אבל מה שעל גב הכוורת נשאר טהור: אותו אוהל עצמו שמוליך את הטומאה לצדדים מלמטה, עושה גם מלאכת אוהל אמיתי ומעכב את הטומאה מלעלות.
"בתוכה או על גבה, כנגדו עד הרקיע טמא". במקום שהכזית מונח בתוך הכוורת או על גבה, כל מה שבטור שמעל הטומאה, עד לרקיע, טמא, שהרי אין כאן שום דבר מלמעלה שידחוק אותה. אך רק אותו טור נטמא. כל מה שמן הצד, ובכלל זה חפצים המונחים בכוורת עצמה, טהור: חלל הטפח יוצר אוהל תחת הכוורת בלבד, ואילו תוך הכוורת, שפיה פתוח, וקל וחומר החלל שמעליה, אין להם כיסוי שיוליך את הטומאה לצדדים.
פרט אחד ראוי לזכור: אותו טפח המפריד בין הארץ לתחתית האוהל פועל לשני הכיוונים, לחומרא ולקולא. לחומרא, שטומאה המונחת מלמטה מתפשטת בכל החלל שתחת הכוורת. לקולא, שטומאה המונחת בכוורת אינה יורדת כלל, אף לא ירידה אנכית. כלי המונח מכוון תחת הכזית שבכוורת, כל זמן שהוא נמצא תחת הכוורת, טהור, שהרי אוהל כשר עוצר את הטומאה במקומה.
סיכום המקרים
כל המקרים כאן עוסקים בכוורת המונחת באוויר העולם ופיה כלפי מעלה. כשהיא כלי שלם ויושבת על גבי הארץ ואין תחתיה טפח, הטומאה מהלכת בטור אנכי אחד, מעלה או מטה, והדברים שמן הצדדים טהורים. כשהיא כלי שלם אך יש טפח בין שוליה לארץ, הכל טמא, ובכלל זה השטחים שמן הצדדים.
על אלה הוסיפה משנתנו כוורת שנפחתה מלמטה; פקיקת הנקב בקש אינה מחזירה לה תורת כלי, אף שהיא עדיין עומדת על שוליה על גבי הארץ באוויר העולם. לדעת התנא הראשון, כשאין תחתיה טפח, אין נטמא אלא מה שנמצא בטור האנכי של הטומאה.
רבי שמעון ורבי אליעזר הולכים בדרך אחרת. כשהטומאה תחת כוורת כזו, החלל שמתחתיה טמא, אבל מה שמונח בכוורת טהור אף אם הוא מכוון ממש כנגד הטומאה. ובמקרה ההפוך, כזית שבתוך הכוורת או על גבה מטמא רק את המכוון כנגדו, בכוורת או מעליה, והחלל שמלמטה טהור, אף המקום שממש תחת הכזית. וכל זה הם אומרים אף בשאין תחתיה טפח כלל.
ולבסוף, כשיש טפח חלל תחת כוורת כזו, שאין לה תורת כלי, כל הדעות מסכימות. כזית שמלמטה מטמא את כל החלל שתחת הכוורת, ואף את הצדדים, לפי שהאוהל מפשט אותו, ואילו התוך והחלל שמעליה נשארים טהורים אף במקום המכוון כנגד הכזית. וכזית שבתוך הכוורת או על גבה מטמא את המכוון כנגדו בתוכה או מעליה, והחלל שמלמטה טהור אף במקום שממש תחת הכזית, לפי שהטפח שמלמטה עושה אוהל העוצר את הטומאה.