אהלות, פרק ט, משנה יג. הפרק כולו מוליך את הכוורת ממצב למצב ושואל בכל פעם שאלה אחת: עד היכן מהלכת הטומאה, ומה הכוורת עצמה מצילה? עד כה עסק הפרק בעיקר בכוורת המוטה על צידה. משנתנו משנה את התמונה: הכוורת עומדת באוויר, יושבת על שוליה, ופיה כלפי מעלה.
המקרה
"היתה יושבת על שוליה": הכוורת יושבת על תחתיתה, כך שרצפתה על הארץ ופיה פונה כלפי השמים. "והיא כלי": כוורת שלמה, כלי לכל דבר. המשנה צריכה להשמיע לנו זאת, שכן המשנה הבאה תעסוק בכוורת שאינה כלי כהלכתו. ומאחר שהיא כלי, אין בכוחה לעצור את הטומאה; כלי אינו חוצץ בפני טומאה.
וכך הדין: "טומאה תחתיה, בתוכה, או על גבה", אם נמצא כזית מן המת מתחת לכוורת, בחלל שבתוכה, או על גבה, אז "טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת", הטומאה בוקעת ועולה למעלה ובוקעת ויורדת למטה. שימו לב ללשון שבחרה המשנה: בוקעת, מאותו שורש שבו נקרע ים סוף. אין דבר העומד בדרכה של טומאה זו ומעכב אותה; היא פורצת ישר דרכו.
מדוע לשון בקיעה
נתבונן במה שהיה עד כאן. כשהכוורת היתה מוטה על צידה, טומאה שתחתיה היתה עולה בקו ישר ומטמאה את מה שמעליה ממש, וטומאה שעל גבה היתה יורדת בקו ישר ומטמאה את מה שתחתיה ממש, ואף על פי כן החלל שבתוך הכוורת היה מוגן. מדוע? מפני שכוורת המוטה על צידה יש לה, למעשה, דופן מעל החלל ודופן מתחתיו. תוכה היה רשות בפני עצמה, חתום מפני עמוד הטומאה העובר מעליו ומתחתיו.
אבל כשהיא עומדת על שוליה, אין לה הגנה כזו. פיה פתוח לרווחה כלפי השמים, ואין תוכה מקום סגור כלל. לכן נוקטת המשנה לשון בקיעה. טומאה שמתחת לכוורת עולה בקו ישר ומטמאה את כל מה שהיא עוברת בו בדרכה למעלה: את תוך הכוורת ואת מה שעל גבה. וטומאה שעל גבה יורדת בקו ישר ומטמאה את תוכה וממשיכה למה שתחתיה. במקרה הקודם הטומאה העולה והיורדת דילגה על החלל; כאן היא עוברת בו ממש.
וכך מבאר הברטנורא: כוורת העומדת פתוחה אינה אוהל לעצמה, ולפיכך אין בכוחה לעכב את הטומאה. וזה נכון לא רק כשהטומאה על גבה, אלא גם כשהיא תחתיה. כדי שתציל הכוורת על תוכה, צריכה היא להיות סתומה מלמעלה ומלמטה, וכוורת שפיה כלפי מעלה אינה סתומה לא מלמעלה ולא מלמטה.
נקודה אחת טעונה הבהרה. כשהמשנה מדברת בטומאה שעל גבה של כוורת פתוחה, כיצד יתכן הדבר? הרי כל דבר שיונח שם יפול פנימה. אלא שמדובר בטומאה תלויה מעל פי הכוורת, מרחפת מעל הפתח.
כשהטומאה מתפשטת לצדדים
כל מה שנידון עד כה עסק בעמוד טומאה צר ואנכי: רק דברים העומדים בקו אחד עם הטומאה, למעלה ממנה או למטה ממנה, נטמאים. עכשיו מציגה המשנה מצבים שבהם הטומאה אינה נשארת בעמוד זה, אלא ממלאת את כל השטח שהכוורת תופסת, מצד לצד. ומה עושה את ההבדל? קיומו של אוהל.
אימתי נעשה כאן אוהל? המשנה נותנת שלוש אפשרויות. הראשונה, "היתה גבוהה מן הארץ טפח", שיש חלל טפח בין תחתית הכוורת העומדת לבין הרצפה שתחתיה. חלל זה הוא אוהל בגובה טפח, ובתוך אוהל הטומאה מהלכת לכל צד. השניה, "או מכוסה", שנתן כיסוי על פי הכוורת ונעשה לה גג. השלישית, "או כפויה על פיה", שהפכה הכוורת ועומדת על פיה, ושוליה, שהיו קודם רצפה, משמשים עכשיו גג מלמעלה. והלימוד הוא שאין החלל שמתחת הדרך היחידה; גג מלמעלה משיג בדיוק את אותה תוצאה, ואין נפקא מינה אם אותו גג הוא כיסוי נפרד או שוליה של הכוורת עצמה שנהפכו כלפי מעלה.
בכל אחד מן המקרים הללו: "טומאה תחתיה, בתוכה, או על גבה, הכל טמא", בין שהטומאה תחת הכוורת, בין בתוכה, בין על גבה, הכל טמא. ולא רק מה שעומד בקו ישר עם הטומאה, אלא כל מה שבתוך שטח הכוורת כולו, לפי שהאוהל מוליך את הטומאה לצדדים. ובאיזה משלושת המקומות שתהיה הטומאה, היא משתלטת על הכוורת כולה.
וכאן מתעוררת שאלה. אם הטומאה למעלה ויש כיסוי על פי הכוורת, או שהכוורת כפויה ושוליה כלפי מעלה, וכי לא יעכב אותו כיסוי את הטומאה מלהיכנס? זו בדיוק הקושיה, וזו בדיוק הנקודה. מאחר שהכוורת כלי, אין בכוחה לעצור את הטומאה, אבל יש בכוחה להפיץ אותה. כיסוי שאינו מועיל כמחיצה, מועיל בכל זאת כגגו של אוהל.
ובכך מתחברים שני חלקי המשנה. כוורת פתוחה העומדת על שוליה על הארץ אינה אוהל כלל, והטומאה בוקעת בה ישר, למעלה או למטה. אבל תן לה גג מלמעלה, בין כיסוי בין שוליה הכפויים, או תן לה חלל טפח מלמטה, ונעשית אוהל. ואז אין הטומאה מהלכת בקו צר: היא ממלאת את האוהל, וכל מה שבתוך הכוורת, על גבה או תחתיה, לאורכה ולרוחבה, נטמא.