אהלות, פרק ט"ו, משנה י'. המשנה הזאת פותחת בהלכה שהברטנורא מכנה אותה טומאה בחיבורין, טומאה שעוברת בזמן שהמגע עם המת עדיין נמשך. ואחר כך, במה שהוא באמת דין שני ונפרד בתוך אותה משנה עצמה, אנחנו לומדים דבר מפתיע: ידו של אדם, אם היא גדולה דיה, יכולה בעצמה לשמש אוהל על המת.
חזרה קצרה על דרגות הטומאה
לפני שנוכל לעקוב אחר המשנה, כדאי להיזכר ביסודות שהונחו כשהתחלנו במסכת כלים ושוב בפרקים הראשונים של מסכתנו. בראש כל המערכת עומד המת: אבי אבות הטומאה, הטומאה בצורתה החריפה ביותר. כל הנוגע בו מתעלה בכך לדרגת אב הטומאה. (בכלי יש הבדל, שהרי כלי שנגע במת יכול להחזיק בעצמו את מעמד אבי אבות הטומאה, אבל הדיון שלנו כאן הוא באדם.) נניח שראובן נגע במת, ורק אחר כך שמעון הניח יד על ראובן: דרגתו של שמעון אינה למעלה מראשון לטומאה.
שתי הדרגות האלה רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. מי שהוא ראשון לטומאה בלבד נושא את טומאתו עד הערב ולא יותר. אב הטומאה, לעומתו, נשאר טמא שבעה ימים שלמים, ואינו יכול להגיע לטהרה בלי הזאה מן המים שנתערב בהם אפר הפרה האדומה.
מהי טומאה בחיבורין?
ועכשיו להלכה שלפנינו. ראובן מניח את יד ימינו על המת. בעוד אותה יד מונחת במקומה, הוא מושיט את יד שמאלו ונוגע בשמעון או בכלי. מה הדין? שמעון והכלי אינם יורדים דרגה לראשון לטומאה. הואיל וראובן עדיין לא פרש מחיבורו עם המת, כל מה שאחז בו באותו רגע מקבל בדיוק את דרגתו שלו: אב הטומאה. מגע באדם שנוגע ברגע זה במת שקול כמגע במת עצמו. זו הנקראת טומאה בחיבורין.
ובאוהל אין הדבר שונה. תאר לך את ראובן רכון מעל המת, כך שברגע זה ממש הוא סופג לתוכו טומאת מת דרך אוהל. אם בעודו באותה עמידה ידו מונחת על כלים או על אדם אחר, אותם כלים ואותו אדם מחזיקים גם הם בדרגת אב הטומאה וטעונים טומאת שבעה, אף על פי שהם רחוקים ולא התקרבו למת כלל. טומאתם באה ממגע באדם שנמצא ברגע זה בתוך אוהל המת.
המקרים שבמשנה
משנתנו פותחת ב"הנוגע במת ונוגע בכלים": אדם נוגע במת ביד אחת ובאותו זמן ידו השנייה מונחת על כלים. ואחר כך "המאהיל על המת ונוגע בכלים": כאן אחת מידיו פרושה מעל המת ומשמשת אוהל, והיד השנייה נוגעת בכלים. בשני המקרים פוסקת המשנה "טמאין", הכלים טעונים טומאת שבעה, טומאה שנמשכת שבעה ימים. אין אומרים שכל מה שעשו הכלים האלה הוא נגיעה באב הטומאה ולפיכך ירדו דרגה. כאן אין שום ירידה.
ואחר כך מעמידה המשנה מול אלה מצב שונה לגמרי. "מאהיל על המת ומאהיל על הכלים": ראובן פורש יד אחת מעל המת כך שהיא מתפקדת כאוהל, ובאותו זמן פורש את ידו השנייה מעל כלים כך שהיא נעשית אוהל גם להם. אין כאן שום נגיעה: מעל המת יד המאהילה, ומעל הכלים יד שנייה המאהילה. ומוסיפה המשנה "הנוגע במת ומאהיל על הכלים", ששם יד אחת אמנם מונחת על המת עצמו והשנייה פרושה מעל כלים כאוהל להם. בשני אלה ההלכה היא "כלים טהורים": הכלים נשארים טהורים.
היסוד הגדול: רק המת מטמא באוהל
ומדוע? הטעם הוא כלל יסודי ממש. אדם שנטמא בטומאת מת אינו מעביר טומאה דרך אוהל, אף בעודו נוגע במת.
שים לב עד כמה הדבר מרחיק לכת. כל מסכתנו סובבת סביב טומאת אוהל: הכוורות, העריבות, מקרה אחר מקרה בכל דקדוקיהם. והנה המשנה מוסרת לנו יסוד מוירדיקע, יסוד עצום: אוהל פועל רק במקום שהמת עצמו, או כזית מבשרו, מונח תחת אותו אוהל יחד עם האדם או הכלים המקבלים טומאה. אדם שידו מרחפת מעל המת אכן סופג ממנו טומאת אוהל, אבל אין בכוחו להעביר את הטומאה הזאת הלאה לכלי המונח תחתיו. אמת, הנוגע במת מחזיק בדרגת אב הטומאה, וכל הנוגע בו בעוד החיבור נמשך מחזיק בדיוק באותה דרגה. אבל זה דין במגע, לא דין בשהייה עמו תחת אוהל אחד. בשום מקום לא מצינו שאדם קולט טומאת אוהל מחמת עמידתו תחת אדם שנטמא בטומאת מת. מקורה של טומאת אוהל הוא המת, ולא שום דבר אחר.
אלא אם כן האדם עצמו הוא האוהל
יש יוצא מן הכלל אחד, וכאן נחתכת השערה לשניים. אין הכלי מקבל טומאת אוהל מפני שהוא עומד תחת אוהל יחד עם אדם שנטמא מן המת. אלא שהאדם עצמו יכול להיות האוהל שעל המת. כיצד? בפשטות: ידו גדולה מאוד.
מכאן לשון המשנה: "אם יש בידיו פותח טפח, טמאין". אם בכל אחת מכפות ידיו יש שטח של טפח על טפח, הרי כשאחת מהן פרושה מעל המת והשנייה מעל כלי, הכלים מקבלים טומאה. ועקוב אחר הסברא בדיוק. הכלי לא נטמא מחמת שהוא נמצא תחת אוהלו של אדם כלשהו שנגע במת. הוא נטמא מפני שהוא והמת נמצאים תחת אוהל אחד ממש, והאוהל הזה הוא האדם.
והתבונן בטענה הזאת יותר לעומק. במה נחשב האדם הזה לאוהל? כף ידו מכסה טפח על טפח והיא פרושה מעל המת. אבל הכלי מונח תחת כף ידו השנייה, והאיברים המחברים בין הכף האחת לשנייה, כלומר זרועותיו, עשויים בהחלט להיות צרים מטפח. כאן משמיעה לנו המשנה חידוש מיוחד: שתי הכפות יחד מהוות אוהל אחד, שהרי בכל אחת מהן יש טפח על טפח כשיעור, ושתיהן שייכות לגוף אחד, והדבר מאחד אותן לכיסוי אחד. ולכן כשכף שיש בה טפח נמצאת מעל המת וכף שנייה שיש בה טפח נמצאת מעל כלי, נחשב הכלי כשותף לאוהלו של המת. חשוב על הידיים כשני אגפים של גג אחד, וגג אחד הוא.
סיכום התמונה
הואיל וחלק זה עומד באמת כדין בפני עצמו, נסדר את כל התמונה:
- במקרה הרגיל המת מחזיק בדרגת אבי אבות הטומאה. ראובן נוגע בו ונעשה בכך אב הטומאה. אם אחר כך יניח את ידו על שמעון או על כלי, הם מקבלים את הדרגה הנמוכה של ראשון לטומאה, טמאים עד הערב בלבד, בעוד שראובן עצמו טעון טומאת שבעה.
- אם הניח יד על שמעון או על כלי לפני שפרש מן המת, זו טומאה בחיבורין: אין כאן שום ירידה לראשון לטומאה, והם עצמם מחזיקים בדרגת אב הטומאה.
- והוא הדין כשכף ידו של ראובן פרושה מעל המת ובאותה עמידה עצמה הוא מניח את ידו האחרת על כלים: כלים כאלה טעונים טומאת שבעה ימים.
- אבל כשאינו נוגע בשום דבר, אלא רק פורש כף מעל המת וכף שנייה משמשת אוהל מעל כלים (או שהוא מניח יד על המת ופורש את האחרת מעל כלים), הכלים נשארים טהורים, שהרי אדם שנטמא בטומאת מת אינו לעולם מקור טומאה דרך אוהל. רק המת מוליד טומאת אוהל; אדם אינו נעשה מקור כזה, אף לא בעודו מניח את ידו עליו.
- ויוצא מן הכלל אחד: כשבכל אחת מכפות ידיו יש טפח על טפח, האדם עצמו הוא האוהל. במקרה כזה הכלי הרחוק או האדם הרחוק אינם מקבלים ממנו טומאה כלל; טומאת האוהל מגיעה אליו ישירות מן המת, מפני ששניהם נמצאים יחד תחת אוהל אחד.
שני בתים ושני חצאי זיתים
המשנה חותמת בהמחשה שמאירה את הכלל. "שני בתים": שני בתים סמוכים זה לזה ופתחיהם פונים לאותו צד. "ובהן כשני חצאי זיתים": מונחות בתוכם שתי חתיכות בשר מן המת, בכל אחת חצי כזית בלבד. ומאחר שחצי כזית פחות מן השיעור הדרוש להוליד טומאת אוהל, במצב הנוכחי אין בעיה בשום אחד מן הבתים.
ואז מגיע עובר אורח: "פשט את שתי ידיו להן", הוא מכניס יד לבית זה ויד לבית זה. פוסקת המשנה, "אם יש בידיו פותח טפח, מביא את הטומאה": אם בכל כף יש טפח על טפח, הרי הוא הביא עתה את הטומאה מבית לבית. שתי הכפות שייכות לגוף אחד ולפיכך הן מהוות אוהל אחד; שני חצאי הזיתים מוצאים את עצמם כעת תחת כיסוי אחד, ושני הבתים טמאים.
תאר לעצמך את תדהמתו של האיש. הוא טייל לו ברחוב, אולי מותח את איבריו, והנה מישהו אוחז בו: "האם יש לך מושג מה קרה כאן ברגע זה? יד אחת שלך נכנסה לבית הזה ואחת לבית ההוא, ובכל אחד מהם יש חצי כזית. פשוט את כפות ידיך ונמדוד. טפח על טפח שלם! עשית משניהם אוהל אחד, ועכשיו שני הבתים טמאים!"
"ואם לאו, אינו מביא את הטומאה", ואם מדדו את ידיו ונמצא בהן פחות מטפח, יכולים כולם לנשום לרווחה. ידיים שאין בהן שיעור טפח אין להן דין אוהל, ולפיכך לא חיברו כלל בין שני הבתים. כל בית נשאר עם חצי הכזית הנפרד שלו, וחצי כזית אינו יכול להוליד טומאת אוהל.
ולכן הלימוד של המשנה הזאת חד: טומאת אוהל נוצרת מן המת ולא משום דבר אחר, ואף על פי כן אוהל יכול להיעשות מן החומר הבלתי צפוי ביותר, אפילו מידיו הפרושות של אדם.