אהלות, פרק ט, משנה ט. כל הפרק הזה עוסק במקרה אחד שחוזר ונשנה: כוורת של דבורים העומדת בפתח הבית, מקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. שמונה המשניות שעד כאן הפכו את הכוורת לכל צד: פעם פיה כלפי חוץ ושוליה כלפי פנים, ופעם פיה כלפי פנים ושוליה כלפי חוץ; פעם היא מונחת על גבי הקרקע ממש, ופעם היא גבוהה טפח מן הרצפה. אבל בכל אותם מקרים הכוורת עמדה בפתח. משנתנו משנה את התמונה מן היסוד.
כוורת שממלאה את הבית
משנתנו פותחת בכוורת הממלאה את כל חלל הדירה: "היתה ממלאה את כל הבית". הכוורת ירדה מן המפתן, וכולה עומדת עכשיו בתוך החדר. וגם אינה מוטה על צדה, אלא עומדת על שוליה, זקופה, ומגיעה עד הקורות שלמעלה. "ואין בינה ובין הקורות פותח טפח": החלל שנשאר מעליה, מתחת לקורות הגג, אינו מגיע לכדי טפח.
הואיל ואין פותח טפח מפריד בין הכוורת ובין התקרה, נחשבת הכוורת אוהל בפני עצמו, אוהל שעומד בתוך אוהל אחר. אין היא סתם כלי המונח בחדר, אלא אוהל משלה, ואוויר משלה.
ההלכה: יוצאת ואינה נכנסת
וההלכה נגזרת מכאן: "טומאה בתוכה, הבית טמא". אם נמצא מקור טומאה בתוך הכוורת, כגון כזית מן המת, כל אשר בדירה נטמא. "טומאה בבית, מה שבתוכה טהור": ואם אותו כזית מונח באיזה מקום בחדר ולא בכוורת, כל מה שבתוך הכוורת נשאר טהור.
והמשנה נותנת את הטעם: "שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס". הטומאה דרכה לצאת כלפי חוץ, ולהיכנס פנימה אין דרכה. כלל זה כבר פגשנו בו יותר מפעם אחת בפרק זה. היסוד שמאחוריו הוא שהטומאה אינה מתיישבת במקומה לתמיד: היא בדרכה לצאת. לפיכך כזית מן המת המונח בתוך הכוורת אינו נחשב חתום וסגור שם. אנו רואים אותו כמי שפניו אל היציאה, והדרך היחידה הפתוחה לפניו מוציאה אותו תחילה מן הכוורת ואחר כך מן הבית דרך הפתח. וכיוון שדרך זו עוברת בחדר, נלכד החדר בדרכה, וכל אשר בו נטמא.
ועכשיו הפוך את הסדר, והתוצאה מתהפכת. הכזית מונח על רצפת החדר, והכוורת, שראשה מגיע עד פחות מטפח מתחת לקורות, נחשבת אוהל בפני עצמה. אין שום דבר מחייב אותנו לומר שהטומאה דוחקת את עצמה פנימה. דרכה לצאת ולא להיכנס, ולפיכך כל המונח בתוך הכוורת נשאר טהור.
שני מקרים נוספים, ואותה הלכה
עכשיו אומרת לנו המשנה שאותה הלכה עצמה נוהגת אף כשמשנים את התמונה בשתי דרכים. ההלכה נשארת: טומאה בכוורת מטמאה את הבית, וטומאה בבית מניחה את מה שבתוך הכוורת בטהרתו.
- "בין עומדת בין מוטלת על צדה": הדין נוהג בין שהכוורת זקופה על שוליה, כפי שתיארנו עד כה, ובין שהוטתה על צדה. הברטנורא מעיר שבכוורת המוטה על צדה אנו מניחים שפיה עומד בפחות מטפח מן הכותל, ונמצא שגם כאן אין פותח טפח. קודם לכן החלל שנמדד היה זה שמעל הכוורת, מתחת לקורות; וכאן, כשהכוורת מוטה, המידה נמדדת מפיה עד הכותל. ולעניין משנתנו אין שינוי: בהפרש קטן מטפח, טומאה המונחת בחדר נשארת בחוץ.
- "בין אחת בין שתים": וכן אין נפקא מינה אם מדובר בכוורת אחת שראשה חסר מן הקורות פחות מטפח, או בשתי כוורות המונחות זו על גב זו, ופי העליונה חסר מן התקרה פחות מטפח. ההלכה עומדת בעינה. טומאה שבתוך אחת משתי הכוורות, אף בהפרש של פחות מטפח, מוכרחת לפלס לה דרך אל החדר; כך אנו אומדים אותה, שהרי הטומאה אינה מסכימה להישאר במקומה. ואילו טומאה המונחת בחדר אינה חודרת אל הכוורות.
נקודה אחת צריכה דקדוק במקרה של שתי כוורות זו על גב זו. כשאנו אומרים שהעליונה מונחת על התחתונה, צריך שלא יהיה פותח טפח בין הכוורת התחתונה לעליונה. שאם היה שם חלל של טפח שלם, הטומאה היתה נכנסת לתחתונה. והמקרה שלנו הוא או שהעליונה מונחת ממש על התחתונה, או שכל חלל שיש ביניהן קטן מטפח.
החוט המשותף
שלוש תמונות, אם כן: כוורת בתוך החדר, זקופה, וראשה חסר מן הקורות פחות מטפח; כוורת מוטה על צדה, ופיה מגיע עד פחות מטפח מן הכותל; ושתי כוורות זו על גב זו, והנקודה הגבוהה חסרה מן הקורות פחות מטפח. שלושתן שותפות בסימן אחד מכריע: בשום מקום אין חלל של פותח טפח. ולפיכך אף שיש טומאה בחדר, אין הטומאה נכנסת פנימה.
שים לב כמה רחוקה משנה זו מן המשניות הראשונות שבפרק, שבהן עמדה הכוורת בפתח; כאן היא עומדת בתוך החדר עצמו. ואף על פי כן, טומאה שנמצאה בחדר אינה חודרת אליה, וטומאה שבתוך הכוורת יוצאת, שהרי דרך הטומאה לצאת. ומשעה שהכרנו שאין היא יכולה להישאר ומוכרחת לצאת דרך הפתח, מוליכה אותה דרכה בתוך החדר, ואין החדר וכל אשר בו נמלטים.
מחשבה לדרך
יש כאן יסוד בהשקפה שכדאי להחזיק בו. הטומאה היא ארעית. כמה שנראה שהיא מיושבת ומבוססת במקומה, סופה לצאת. ואם כך, האין מוטב שנקדים אנחנו ונטהר את עצמנו מדעתנו? כך או כך, סופנו להיות טהורים.