אהלות, פרק י"ח, משנה ט. הפרק הזה עוסק בטומאה שגזרו חכמים על מדור עובדי כוכבים, מחשש שקברו שם נפלים. משנתנו ממשיכה באותו נושא: אילו מבנים אינם בכלל הגזרה, ואילו מקומות מסוימים בארץ ישראל ובסביבותיה נהגו בהם טומאה ואילו נהגו בהם טהרה.
האיסטווניות
המשנה פותחת באיסטווניות ומלמדת שאין בהן כלום מן הטומאה שגזרו על מדור עובדי כוכבים, "אין בהם משום מדור" עובדי כוכבים. ומה הן האיסטווניות? ספסלים ומרפסות של עמודים שהיו בונים בחזית הבית, ואדם היה יושב שם ונח. גם נוי היה בהן: הן נתנו לבית מראה מהודר למי שבא כלפיו.
שני דברים מוציאים מקום כזה מכלל החשש של מדור עובדי כוכבים. ראשית, הוא נבנה סתם לנוי הבית ולא כמקום מדור פרטי. שנית, הוא פתוח לרשות הרבים וגלוי לעיני העוברים ושבים. אין אדם קובר נפל במקום כזה. לפיכך מבאר הברטנורא שאין צריך לבדוק מקום כזה מטומאה כלל.
עיר שחרבה
רבן שמעון בן גמליאל מביא את המקרה של "עיר שחרבה", עיר שנחרבה. מדובר ביישוב שבתוך ארץ ישראל שיושביו היו עובדי כוכבים ולאחר מכן נחרב. מקום כזה, פוסק הוא, אינו עוד בכלל הטומאה שגזרו על מדור עובדי כוכבים.
הטעם נעוץ בטבעו של חורבן. משנעלמו התושבים, חיות מתיישבות במקום ועושות אותו שלהן, וחיות מריחות את הנפלים הקבורים שם. כיוון שאין בני אדם שירחיקו אותן, כבר גילו החיות והוציאו כל מה שנקבר, ושוב אין החשש הראשון קיים.
קיסרין: מקום שהוחזק בטומאה
המשנה ממשיכה: "מזרח קסרין ומערב קסרין קברות". במזרחה של קיסרין ובמערבה היו קברים, בית קברות ממש. המקום הזה, אף שהוא בתוך ארץ ישראל, היה מוחזק בטומאה, שכן ידוע היה שיש שם קברים.
והיכן בדיוק היתה קיסרין? המפרשים מעמידים אותה בצפון, בגליל העליון. יש דעה שמזהה אותה עם ציפורי. ויש שמזהה אותה עם צור, שהיא באמת מחוץ לגבולות ארץ ישראל ובכל זאת "מבולסת", כלומר שהגבול נכנס ויוצא שם: מסכת גיטין מלמדת אותנו שהגבול פגום באותו מקום. אם היו מותחים קו ישר, היתה צור נכללת בארץ; למעשה הגבול מקיף את העיר ומשאיר אותה בחוץ. לפיכך יש בצור טומאת ארץ העמים. וחידושה של משנתנו הוא שאותם שטחי אדמה שבמזרח העיר ובמערבה דינם שווה בדיוק, שכן שם היו קוברים את המתים בפועל.
מזרח עכו
"ומזרח עכו היה ספק וטיהרו חכמים". עכו היא עיר בצפון מערב ארץ ישראל, והיא היתה חלוקה: מקצתה בתוך גבול הארץ ומקצתה מחוצה לו. לגבי צדה המזרחי של עכו היה ספק מתחילה אם היא מארץ ישראל או מחוץ לארץ, ומחמת חומרה נהגו בה טומאת חוץ לארץ.
וכל זה לא היה אלא לזמן מסוים. לבסוף עמדו חכמים על הדבר ובדקו אותו, ואמרו: מקום זה מותר לנהוג בו טהרה. הרי שהמשנה מספרת כאן קורות דברים: בתחילה היה ספק, ולסוף טיהרו אותו חכמים.
רבי ובית דינו על כיני
המשנה מסיימת בפסק על כיני, מקום בתוך ארץ ישראל: "נמנו על כיני וטיהרו". רבי, בשבתו עם בית דינו, נמנה מנין רשמי והוציא הכרעה על המקום. עד אז לא היה מעמדו ברור, והיו נוהגים בו בחומרות של מקום שאפשר שהוא טמא. עתה פסק בית הדין אחרת, והכריע שאין שום חשש טומאה בכיני כלל.
מקומה המדויק של כיני לא נתפרש בדברי המפרשים; יש מעמידים אותה בצפון הארץ ויש בדרום. ומלבד שאלת מקומה, גלגולה מקביל לגלגולו של מזרח עכו: לא נהגו בה טומאה אלא מחמת ספק שלא הוכרע, ומשקבע בית דינו של רבי שהמקום טהור, בטלו המנהגים הללו.
נמצא שהמשנה עוברת מכלל רחב, שמרפסת פתוחה ועשויה לנוי אינה נכללת מעולם בגזרת מדור עובדי כוכבים, אל פסקו של רבן שמעון בן גמליאל בעיר שחרבה, ולסוף אל רשימת מקומות ממשיים: קיסרין וסביבותיה שהוחזקו בטומאה; ומזרח עכו וכיני שתחילתם בספק וסופם שטיהרו אותם חכמים ורבי ובית דינו.