אהלות, פרק י"ח, משנה ח. הפרק הזה עוסק כולו בדירת הגוי, שחכמים טימאו אותה מחמת החשש שנקבר בה נפל, כלומר עובר שהופל, באיזה מקום בתוך הדירה. דירה כזו אפשר לטהר, אך אין דרך אחרת אלא על ידי בדיקה. משנתנו באה עכשיו לשאול את השאלה המעשית שכל בדיקה כזו מעוררת: היכן בדיוק צריך לחפש?
המשנה פותחת: "את מה הם בודקין?", מה הם הדברים שצריך לבדוק? אדם הרוצה לברר שאין נפל קבור בדירה הזו וכך לטהר אותה, באילו מקומות עליו לתת את דעתו?
הביבין והמים הסרוחים
התשובה שנותנת המשנה היא: "הביבין העמוקין", תעלות הניקוז העמוקות. ביב הוא תעלת ניקוז, מעין צינור או מעביר מים שהיה מצוי באותם בתים. מים שלא היה בהם עוד צורך היו נשפכים לתוכו, ומשם היו זורמים ויוצאים לרשות הרבים. דווקא את התעלות הללו יש לבדוק, שכן זהו מקום נוח להיפטר בו ממשהו שרוצים להסתירו.
הברטנורא מביא גירסה אחרת במקום המילה הזו: לא "ביבין" אלא "כוכין", והם חלולים או מערות מתחת לפני הקרקע. גם אלה הם בדיוק סוג המקומות הנסתרים שחייבים בדיקה.
וממשיכה המשנה: "ואת המים הסרוחים", המים המסריחים. אין די בבדיקת הצינור עצמו; אף המים העומדים בתוך הביב, מים סרוחים ומעופשים, צריכים בדיקה.
בית שמאי: האשפתות והעפר התיחוח
בית שמאי מוסיפים לרשימה: "אף האשפתות ועפר תיחוח". אשפה היא ערימת פסולת, מזבלה, וזה מקום מובן מאליו לבדוק בו. אבל "עפר תיחוח" פירושו עפר מפורר ורך, כמעט כאבק. מדוע יש לבדוק אותו? הרי הבודק מחפש נפל, ומה יש למצוא בעפר שנשחק לגמרי?
התשובה היא שעצם מצבו של העפר הוא הסימן. עפר נעשה מפורר ואבקי כזה מפני שנקבר שם דבר מה ונרקב לתוכו. לדעת בית שמאי, בכל מקום שהאדמה נראית כך, שם בדיוק צריך הבודק לחקור.
בית הלל: כל מקום שהחיות מגיעות אליו
בית הלל הולכים בדרך ההפוכה וקובעים כלל: "כל מקום", כל מקום שהוא, ש"החזיר והחולדה יכולים להלך בו", "אינו צריך בדיקה" כלל. בברטנורא הלשון היא "חזיר וברדלס". חזיר הוא חזיר, וחולדה היא חיה קטנה טורפת. התכונה המשותפת החשובה לענייננו היא חוש הריח החזק שלהן: הן מריחות נפל הקבור באדמה, חופרות אליו ואוכלות אותו. מכאן שברגע שחיות כאלה יכולות להיכנס לאיזור, החשש המקורי מתבטל: אם היה שם נפל, הוא כבר נלקח משם מזמן. וכל הקולא הזאת תלויה, כמובן, בכך שהחיות אכן יכולות להיכנס לשם; מקום שהוא חסום בפניהן נשאר בחיוב בדיקה.
התמונה העולה ממשנתנו היא שטיהור דירה כזו כרוך בעבודה לא נעימה בעליל. צריך לבדוק את תעלות הניקוז העמוקות ואף לחפש בתוך המים הסרוחים העומדים בהן, אלא אם כן חזיר או חולדה יכולים להיכנס לשם, ואז אין צורך בבדיקה כלל, שהחיות כבר טיפלו בעניין.
עוסק בטהרה בתוך הביב
נסו לצייר לעצמכם את המחזה. אדם עומד בתוך ביב, כפפות על ידיו, שקוע עד זרועותיו במים סרוחים, במים מעופשים ורקובים, ואנחנו שואלים אותו במה הוא עוסק. והוא עונה: "אני עוסק בטהרה. אני מטהר בית." איזה עולם נפלא אנחנו חיים בו.
קורה שאדם מוצא את עצמו במקום שהקדוש ברוך הוא העמיד אותו בו, והמחשבה אינה מניחה לו: מכל המקומות, למה כאן? והתשובה החוזרת אליו היא: סמוך עלי. מה שנראה לך הפינה הנחותה ביותר בבריאה, הוא מצדי הזדמנות שניתנה לך לעסוק בטהרה.
שמעתי פעם את המעשה הבא. סערה הציפה מרתף במים, ובתוכו היו ספרים, ורחמנא ליצלן אפילו זוג תפילין. המים שעמדו שם הסריחו. רב אחד הביא את תלמידיו לעזור למכיר שלו שהבית היה שלו. אחד הבחורים בחבורה ההיא לא היה מעולם למדן גדול. נקרא לו חיים, שם שנבחר באקראי. חיים ירד לתוך המים ההם שוב ושוב, עד שהאחרים התחילו לדאוג לו.
מה שהתגלה מתחת לפני המים היה כמעט ש"ס שלם. הבעל הבית, נעבעך, קיבל ש"ס לחתונתו, ועכשיו הוא הושמד. הבחורים הצילו כל מה שעוד היה אפשר להציל מן הכרכים, ואין צורך בדמיון רב כדי לשער באיזה מצב היו הם עצמם לאחר ששהו במים כאלה. מסכת אחת לא נמצאה: קידושין. לבסוף הפסיק בעל הבית את החיפוש, ואמר שפשוט אינו בריא להישאר עוד במים האלה. אבל חיים לא הרפה: הוא היה חייב למצוא אותה. הרב תמה על כך, שהרי חיים לא היה הבחור ששופך את נפשו בלימוד. הוא התחנן על ירידה אחת נוספת, ונתנו לו. ירד, עלה, ובידיו גמרא קידושין. כולם פרצו בתרועות.
אחר כך פנה חיים לבעל הבית ושאל אם הכרך יכול להיות שלו. בעל הבית לא הבין מה אפשר לרצות בו, והזכיר שאולי יצטרך להציג אותו לצורך תביעת הביטוח. השיב חיים שאף סוכן ביטוח לא ישים לב שחסרה מסכת קידושין אחת, וחזר ובקש לקחת אותה הביתה. בעל הבית הסכים.
למחרת נכנס חיים לכיתה והגמרא בידיו. הדפים כמעט לא נפרדו זה מזה, והיו צריכים לפתוח את החלונות מחמת הריח. הרב בקש ממנו הסבר. בעיניים דומעות ענה חיים: ירדתי לתוך הבוץ להוציא את הגמרא הזאת. משהו אומר לי שהגמרא הזאת עוד תרד לתוך הבוץ ותוציא אותי. וכך היה בדיוק. כל השנה הוא למד מן הכרך ההוא, כל חייו קבלו כיוון אחר, והוא גדל להיות ממש אחד הבחורים המצוינים שבשיעור.
אין לנו שום יכולת לראות את הנולד. מה שנדרש מאיתנו הוא לקבל כל מקום שהשם מעמיד אותנו בו. ייתכן שהוא נראה לנו המקום הנחות והמלוכלך ביותר שאפשר לדמיין, ועלול להתברר שהוא המעיין העשיר ביותר של טהרה וכוח שניתן לנו מעודנו. אדם צריך לשים את בטחונו בהשם.