אהלות, פרק י"א, משנה ח. כל הפרק הזה עוסק בבתים שיש תחת רצפתם חלל, והשאלה החוזרת ונשנית היא אם אותו חלל שקוע נחשב סתום ומופרד מן החדר או חלק ממנו. המשנה שלפנינו מציירת תמונה מורכבת: דות מטויח בתוך הבית, מנורה עומדת בתוכו, וכפישה מונחת מלמעלה. ועלינו לברר עד היכן מתפשטת טומאת הבית.
המשנה פותחת: "החדש שבבית", החדש שבתוך הבית. חדש ודות שני שמות הם לבניין אחד, וכדאי להיזכר בהבחנה שנאמרה לעיל. בור הוא סתם חלל שנחצב בקרקע. דות נעשה בידי אדם: דפנותיו בנויות באבנים וטוחות בטיח כדי שיעמדו בתוכו המים. נושא המשנה, אם כן, הוא בור מעשה ידי אדם שנמצא בתוך בית דירה.
"והמנורה בתוכו", ומנורה עומדת בתוכו. ומדוע תעמוד מנורה בתוך בור? אפשר שאדם ירד לתוכו לחפש דבר ולקח עמו נר לאור. מכל מקום שם היא עומדת, וגבוהה היא מעומקו של הבור: "והפרח שלה יוצא", הפרח שלה יוצא ועולה. מנורה מעין זו עשויה כמה קנים דקים, ועל ראש כל אחד נר; והנר אינו יושב על הקנה עצמו אלא על פרח של נוי, ואותו פרח הוא שעולה מעל גובה רצפת הבית.
עוד פרט אחד חסר בתמונה. "וכפישה נתונה עליו", וכפישה נתונה עליו. כפישה היא סל גדול שכובשים בתוכו זיתים ומניחים אותם עד שיתרככו. היא יושבת על הפרח היוצא ומתנדנדת שם. אבל צורת הנחתה חשובה: "שאם תינטל המנורה, וכפישה עומדת על פי החדש", שאם תישלף המנורה משם, לא תיפול הכפישה לתוך הבור. רחבה היא כל כך, שתנוח על דפנות הבור ותעמוד במקומה בגובה הרצפה. ולתוך הבית הזה נכנסת עכשיו טומאה.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל
"בית שמאי אומרים החדש טהור", בית שמאי אומרים שהחדש טהור, כלומר הכלים המונחים בקרקעית הבור נמצאים מחוץ לטומאת הבית. "והמנורה טמאה", אבל המנורה מקבלת טומאה. מה שמכריע אצלם הוא החלק המגולה: הפרח יוצא מעל הרצפה ואויר מקיפו מכל צדדיו, ברווח שבינו לבין שפת הדות, והכפישה מעליו. וכיון שאותו חלק עומד באוירו של החדר, הטומאה מגיעה אליו והמנורה נטמאת.
"בית הלל אומרים אף המנורה טהורה", בית הלל אומרים שאף המנורה טהורה. גופה, רובו של הכלי, נמצא בתוך הדות, וכלי נידון על שם רובו; ומאחר שאותו רוב חסום ומוגן, אין שום חלק מן המנורה נטמא.
במה מודים שני הבתים
"ומודים", שני הבתים מודים במקרה שני. "שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת", שאם היתה הכפישה צרה כל כך, שכשתישלף המנורה תחליק בין הדפנות ותיפול לקרקעית הבור, אז "הכל טמא", אין שם דבר שנשאר טהור. הכלל הקובע הוא שדבר שכלי מעמידו אינו חוצץ בפני הטומאה. באותו מקרה הכפישה נחה באמת על המנורה, ולפיכך אינה סותמת כלום.
אבל הכפישה של משנתנו אינה נסמכת באמת על הכלי. המנורה עומדת תחתיה, אך גם בלא המנורה היתה הכפישה עומדת במקומה על פי הבור. וכפי שנלמד לעיל, כפישה במידות אלו אינה מקבלת טומאה, וכלי כזה יכול להצטרף אל דפנות האוהל ולעכב את הטומאה מלעבור. וזהו בדיוק התפקיד שהיא ממלאת כאן.
נמצא שהנקודה היחידה שנשארה במחלוקת היא אותו חלק קטן של המנורה היוצא מן הדות. בית שמאי רואים אותו כמונח מחוץ לסתימה; בית הלל רואים אותו כנכלל בה, שהרי רובה של המנורה בפנים, ולפיכך כל הכלי טהור. וכל זה בתנאי שהכפישה רחבה דיה לעמוד בכוחה מעל פי הבור. ואם היא צרה עד שהיא נופלת לתוכו, מודים שני הבתים שאינה חוצצת כלל, לא למנורה ולא לכלים שלמטה.
איזו טומאה יש בבית?
הברטנורא שואל באיזו טומאה מדובר בבית הזה. אם מת מונח שם, נתקל אנו בהלכת חרב הרי הוא כחלל: כלי שנגע במת מקבל את דינו של המת עצמו ונעשה אבי אבות הטומאה. ואם כן, נצייר שמנורתנו קיבלה טומאת מת בדרך זו ונעשתה אבי אבות הטומאה. הרי זה כאילו המת עצמו מונח בתוך הדות, והכפישה שמעליו מאהילה עליו, וכל מה שבבור נטמא מיד.
לפיכך מבאר הברטנורא שאין בבית שבמשנה מת. מה שיש בו הוא כלי שנגע במת, והלכה היא שכלי הנוגע בכלי כזה יורד דרגה ואינו אלא אב הטומאה, ולא כמת עצמו. ועל יסוד זה יכולים הכלים שלמטה להישאר טהורים.
הרמב"ם מפרש אחרת, וסובר שהמשנה מתיישבת אף כשמת ממש מונח בבית. לדעתו, חרב הרי הוא כחלל, שכלי הנוגע בטומאת מת ניתן לו דינו של המת עצמו, לא נאמר אלא בכלי הנוגע במת נגיעה ממש. ומנורתנו אינה נוגעת בכלום, אלא שהיא תחת אוהל אחד עם המת. במצב כזה אין המנורה עולה לדרגת אבי אבות הטומאה, ודינה של המשנה עומד כמו שנאמר.