אהלות, פרק א', משנה ח'. הפרק הראשון של מסכת אהלות מניח את היסודות לדיני טומאת מת, ואחת הנקודות המרכזיות שבו היא שאבר אחד שנפרד מן המת מטמא אף על פי שאין בו כזית בשר. אבל כדי שזה יהיה נכון, צריך שיהיה אבר ממש: כלומר שיהיו בו שלושה דברים יחד, עצם, בשר וגידין. משנתנו מתקדמת צעד נוסף ומלמדת כמה אברים כאלה יש באדם, היכן בדיוק הם מצויים, באיזו דרך כל אחד מהם מטמא, ובאיזה תנאי אבר עדיין נחשב אבר לעניינים אלו.
מאתיים ארבעים ושמונה
משנתנו פותחת בסך הכולל: "מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם", גופו של אדם בנוי מרמ"ח אברים. אלא שהמשנה אינה משאירה בידינו רק את השורה התחתונה; היא ממשיכה ומפרטת את המספר הזה, איזור אחר איזור בגוף, עד שכל החשבון פרוש לפנינו.
המנייה מתחילה מלמטה: "שלשים בפיסת הרגל", הרגל נושאת שלושים. כיצד? "ששה בכל אצבע": בכל אצבע ואצבע יש שישה אברים לעצמה, וחמש אצבעות שישה לכל אחת מגיעות לשלושים. פשוט וברור.
ממשיכים ועולים: "עשרה בקרסול", הקרסול תורם עשרה. "שנים בשוק": השוק, אותו קטע של הרגל שמעל הקרסול ומתחת לארכובה, יש בו שנים. "חמשה בארכובה": הארכובה עצמה, בה חמישה. "אחד בירך": הירך, מן הארכובה ולמעלה לכיוון מותן, היא אבר אחד. "שלשה בקטלית": איזור המותן מוסיף שלושה.
"אחת עשרה צלעות", אחת עשרה צלעות.
"שלשים בפיסת היד", שלושים בכף היד, שוב שישה אברים בכל אחת מחמש האצבעות. "ושנים בקנה", שנים בקנה, הוא הקטע של היד שמכף היד עד המרפק. הברטנורא מנצל את ההזדמנות להזכיר לנו דבר ששווה לדעת: אותו קטע של היד, מכף היד עד המרפק, הוא המקור למידה שאנו קוראים לה אמה. כשם שטפח מכוון כנגד אגרוף, כך אמה מכוונת כנגד הזרוע התחתונה של אדם בינוני. מה אורכה המדויק במידות שלנו תלוי בשיטות השונות, אם שמונה עשר אינטש או עשרים וארבעה אינטש או משהו בינתיים, אבל מקור המידה הוא זרועו של אדם בינוני.
הרשימה נמשכת: "ושנים במרתק", המרפק שנים; "אחד בזרוע", הזרוע, כלומר מן המרפק ולמעלה עד הכתף, אחד; "וארבעה בכתף", והכתף מוסיפה ארבעה.
מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה
"מאה ואחד מזה", מאה ואחד מצד זה, "ומאה ואחד מזה", ומאה ואחד מן הצד השני. כל מה שנמנה עד כאן שייך לצד אחד של הגוף. כשדיברה המשנה על הרגל, כוונתה לרגל אחת; כשדיברה על היד ועל האצבעות, כוונתה ליד אחת. שלושים האברים של האצבעות הם חמש אצבעות כפול שישה, וזו רגל אחת. לפיכך מספר מאה ואחד נכפל: מאה ואחד בצד ימין ומאה ואחד בצד שמאל, סך הכל מאתיים ושנים. עדיין חסר לנו כדי מלוא החשבון, והמשנה מספקת את ארבעים ושישה הנותרים מאותם אברים שבגוף שאינם זוגיים.
"ושמונה עשר חוליות בשדרה", שמונה עשרה חוליות בשדרה. כדאי לזכור זאת: הגמרא בברכות מביאה את שמונה עשרה החוליות הללו כאחד הטעמים לכך שתפילת שמונה עשרה נתקנה בשמונה עשר ברכות. לאחר מכן נוספה ברכה תשע עשרה, ולמלשינים, וגם כאן יש הקבלה: יש למעשה חוליה קטנה תשע עשרה, שאינה בגודלן של האחרות.
"תשעה בראש": בראש נמנים תשעה. "שמונה בצואר": בצואר, שמונה. "ששה במפתח של לב": שישה במפתח של לב. ומהו? הברטנורא מזהה אותו בפשטות: "הוא החזה". כפשוטן של המילים, פתחו של הלב, והברטנורא מבאר מדוע ראוי החזה לשם כזה. הנשימה נעשית על ידי התרחבות החזה, ואותה התרחבות היא שמכניסה את האויר אל הריאות, ומשם ממשיך החמצן ומגיע אל הלב. אם יופעל, חס ושלום, לחץ על חזהו של אדם, אין הוא יכול לנשום כלל. נמצא שהחזה הוא הפתח שדרכו מסופק האויר ללב. הרשימה נחתמת ב"וחמשה בנקביו", חמישה בנקבים שבגוף.
שלושת אופני הטומאה
עכשיו אומרת המשנה: "כל אחד ואחד", כל אבר ואבר מן האברים הללו, "מטמא במגע ובמשא ובאהל". המשנה הקודמת כבר לימדה שאבר כזה מטמא; מה שמוסיפה משנתנו הוא רוחב הטומאה. המגע אינו הדרך היחידה. אבר מן המת מטמא בכל אחת משלוש הדרכים שבהן נטמאים בטומאת מת, וכל אחת מהן תתבאר בהמשך באריכות בעזרת השם. "מגע" הוא נגיעה ממשית. "משא" הוא נשיאה, אף שלא נגע במת עצמו, כגון הנושא מיטה שהמת שוכב עליה. "אהל" הוא שהייה תחת גג או אוהל אחד עמו. ממילא אדם העומד תחת אוהל אחד עם אבר אחד מן המת נטמא, אף שאין שם כזית.
אימתי אבר עדיין נחשב אבר?
המשנה שואלת אז את השאלה שצריכה להישאל: "אימתי", באיזה מצב כל זה נכון? "בזמן שיש עליהן בשר כראוי": צריך שיהיה על האבר בשר בשיעור הראוי. ומהו ראוי? הברטנורא מגדיר זאת מצד התפקוד: "כדי שיעלה ארוכה", שיהיה בו כדי שהמכה תיסגר ותתרפא, "והברה אם היה מחובר באדם חי", והבשר יחזור ויצמח, אילו היה אבר זה מחובר באדם חי. במילים אחרות: דמיין שהאבר עדיין חלק מגוף חי. האם היה הבשר שנשאר עליו מספיק כדי שתעלה ארוכה והרקמה תיבנה בחזרה כמו שהיתה? אם כן, האבר נחשב שיש עליו כל הבשר הדרוש לו, והוא מטמא בכל שלוש הדרכים, ובלבד שיש בו כמובן גם עצם וגידין.
"אבל", ממשיכה המשנה, "אם אין עליהם בשר כראוי": כשאין באבר עוד את הבשר הדרוש לאותה החלמה, אז "מטמאין במגע ובמשא". טומאת מגע וטומאת משא נשארות במקומן: הנוגע באבר כזה נטמא, והנושאו נטמא. אבל "ואינן מטמאין באהל". כיוון שאין שם כזית והבשר חסר, מי שנמצא עמו תחת גג אחד נשאר טהור.
ומדוע החילוק הזה? הברטנורא מספק את הסברא. כשהתורה מלמדת על טומאת אוהל, היא מדברת באדם שלם: "אדם כי ימות", אומר הפסוק, "באהל", ומשמע הלשון שבאדם שלם עסקינן. לפיכך טומאת אוהל נוהגת או באדם שלם או באבר שיש בו תורת אדם, והתורה רמזה זאת בלשון "בעצם אדם". מן הפסוקים הללו דרשו חז"ל: "מה אדם יש בו בשר", כשם שבאדם יש בשר, "וגידין ועצמות", וגידין ועצמות עמו, ובמצב זה הוא מטמא באוהל, כך גם אבר, כדי שיטמא באוהל, צריך שיהיו בו כל השלושה, בשר עם גידין ועצם.
חזרה על המשנה
נחזור על המשנה. חז"ל מלמדים שגוף האדם מורכב מרמ"ח, מאתיים ארבעים ושמונה, אברים, וכל אחד מהם צירוף של בשר, גידין ועצם. משנפרד אבר כזה מן המת, הוא מטמא במגע, במשא ובאוהל, ואף שאין בו כזית. ההסתייגות היחידה נוגעת לבשר: כמה ממנו צריך להישאר, או מן הצד השני, כמה יכול לחסור עד שהבשר אינו נחשב בשר כלל? אמת המידה היא אם הבשר שנשאר עליו היה מספיק כדי שתיסגר המכה והרקמה תחזור ותצמח, אילו היה האבר חלק מגוף חי. רק אז מטמא האבר בשלושת האופנים. בלא שיעור זה, מגע ומשא נוהגים, ואוהל אינו נוהג.
מעשה ששווה לשמוע
יש כאן מעשה ששווה לספרו. הרב בלסקי זצ"ל אמר פעם שיעור שעסק ברמ"ח האברים ובשס"ה הגידין, מאתיים ארבעים ושמונה אברים ושלוש מאות שישים וחמישה גידין, ובאותו רעיון מוכר שתיבות קריאת שמע מגיעות לרמ"ח כשמוסיפים א-ל מלך נאמן, או כשחוזרים על "ה' אלוקיכם אמת", שכן על ידי אמירת קריאת שמע ממליך אדם את הקדוש ברוך הוא על כל גופו.
בין היושבים בחדר היה אדם שברקע שלו מדע או רפואה, והוא היה בטוח שכל החשבון אינו יכול לעמוד. הוא חקר את הנושא, הביא עמו תמונות של שלדים, והרגיש בטוח שיוכל להראות שאנטומיה של אדם אינה מצטרפת לרמ"ח. אמונת חכמים היתה, נעבעך, חסרה בגישתו, והוא תכנן ללכת אל הרב בלסקי בסוף השיעור, ווי מען זאגט, ולהציג את ההוכחות שלו.
ומה יצא מזה? האיש עוד לא הוציא מילה מפיו, והרב בלסקי סיים את השיעור בזו הלשון בערך: יש כאן ודאי מי שתמה שטבלה אנטומית מודרנית מגיעה לסך אחר, והטעם הוא שאתם מונים בדרך אחת ולא באחרת, ושנקודה מסוימת נשמטה מן העין. עקבו אחרי מה שחז"ל אומרים באמת, והמספר יוצא רמ"ח בדיוק בדרך זו. האיש ישב שם בלי מילים. לא רק שקושייתו נתיישבה; היא אפילו נשאלה בשבילו. המסר היה ברור: חז"ל יודעים היטב מה מציק לך, והרי החשבון.
וזה המוסר שיש לקחת מכאן. דברי חז"ל, בין שאנו מבינים אותם ובין שלא, תורת אמת הם. ואין דבר כזה להיות קצת אמת. אמת צריכה להיות אמת לגמרי, כמו שאמר פעם הרבי מקוצק: תשעים ותשעה אחוז אמת הם מאה אחוז שקר. תפקידנו הוא להיות מאמינים, גם כשההבנה עדיין לא השיגה את האמונה.