אהלות, פרק ט', משנה ז'. כל הפרק הזה עוסק בכוורת גדולה העומדת בפתח הבית, מקצתה בפנים ומקצתה בולטת לחוץ, והשאלה החוזרת בו היא כיצד מתפשטת הטומאה כאשר כזית מן המת נמצא במקום זה או אחר. משנתנו חוזרת עתה להבחנה שהפרק כבר העלה פעם אחת, במשנה ג': מה הדין כשהכוורת אינה עוד כוורת פעילה, ומשום כך אינה נחשבת כלי?
במחשבה ראשונה אפשר היה לחשוב שאיבוד תורת כלי היא חיסרון. בהלכות טומאה זו דווקא מעלה. כלי החוצה את הפתח מעביר טומאה, אבל אינו חוסם דבר. אוהל, כלומר כיסוי כעין אוהל, עושה את שני הדברים: הוא מפשט טומאה תחתיו, וגם משמש מפסיק, מחיצה החותכת את הטומאה כך שאינה ממשיכה למעלה או למטה. נמצא שדווקא כשהכוורת אינה כלי, היא יכולה להציל את מה שנמצא מעליה ומתחתיה.
מה נחשבת כוורת עובדת
המשנה פותחת בהגבלת מה שנאמר לפניה: "במה דברים אמורים", באיזה עניינים נאמר כל זה? דיני שתי המשניות הקודמות נכונים רק "בזמן שהיא כלי מחולחלת", כל עוד הכוורת עדיין ממלאת את תפקידה ככוורת, כלומר שיש בה נקבי הדבורים, אותם פתחים קטנים שהדבורים נכנסות ויוצאות בהם, ושבעליה מילא אותה בקש.
"אבל היתה פחוסה ופקוקה בקש": אם הכוורת הזאת נתקלקלה, והמקום המקולקל נסתם בקש בלבד, שוב אינה משמשת כוורת ולפיכך מאבדת את תורת כלי. "או פחוסה": לחלופין, ייתכן שנקבי הדבורים אמנם היו בה, אלא שהבעלים לא הניח את הקש בתוכה בריפיון, אלא סתם את הכוורת היטב ולא הותיר בה פתח אמיתי (היטב, כמובן, לפי אמות המידה של דברים כאלה). המשנה מגדירה זאת בעצמה: "איזו היא פחוסה? שאין לה טפח במקום אחד", כוורת שאין בה טפח של חלל פתוח בשום נקודה.
מכיוון שכך, הכוורת אינה כלי מאליה. יש לזכור מדוע בכלל היה לה דין כלי: קיבול בגודל כזה מחזיק ארבעים סאה בלח, ודבר גדול כל כך אינו נחשב כלי. הטעם היחיד שהיא נחשבה כלי במשניות הקודמות היה היותה כוורת חיה ומתפקדת. הסר את התפקוד הזה, ולא נשאר שום דבר שיקרא לה כלי.
ההלכה במקרה שלנו
המקרה שלנו הוא כוורת המונחת בפתח כשפיה פונה פנימה לתוך הבית. המשנה פוסקת: "כזית מן המת נתון תחתיה", אם כזית מן המת מונח תחת הכוורת, כלומר תחת החלק הבולט מחוץ לבית, אז "כנגדו עד התהום טמא", כל מה שנמצא ישר תחתיו טמא עד התהום. "על גבה", ואם הכזית מונח על גבי הכוורת, שוב בחלק שמחוץ לבית, אז "כנגדו עד הרקיע טמא", כל העמוד העולה מעליו עד לרקיע טמא, שהרי אין שם דבר העוצר את הטומאה.
"בתוכה או בבית, תוכה והבית טמאים": אם הכזית בתוך הכוורת עצמה, או בתוך הבית, הרי גם תוך הכוורת וגם הבית נטמאים. הטעם הוא כיוון הפה. מכיוון שהפתח פונה פנימה, טומאה שבכוורת יוצאת דרך פיה אל הבית, וטומאה שבבית נכנסת דרך אותו פה עצמו אל הכוורת.
מה שאין הטומאה הזאת עושה הוא לטמא כלים המונחים על גבי הכוורת או שתחתיה, בחלק שמחוץ לבית. מכיוון שהכוורת אינה כלי, הרי היא אוהל, והאוהל חוצה את הטומאה ומונע ממנה לעלות למעלה ממנו או לירד למטה ממנו.
החידוש שכאן, ודבר מן הברטנורא
חידושה של משנה זו מתבלט מתוך ההשוואה. קודם לכן, כשפי הכוורת היה פונה לחוץ, הדין היה שווה בין שהיא עדיין משמשת כוורת ובין שלא: טומאה שבבית מטמאה את הבית ולא יותר. עכשיו, כשהפה מופנה פנימה, הטומאה שבכוורת והטומאה שבבית מצטרפות לאחת. ובאותה שעה עצמה, דווקא היעדר תורת כלי מציל את הכלים שמחוץ לבית, בין מעל הכוורת ובין תחתיה, שמצד זה היא נוהגת כאוהל המונע מן הטומאה לעבור דרכו.
ועוד נקודה מן הברטנורא. אף שמשנתנו פותחת "במה דברים אמורים, בזמן שהיא כלי מחולחלת", ומשמע שקיומם של נקבי הדבורים הוא העיקר, סובר הברטנורא שתנאי זה לאו דווקא. הנקבים משנים למעשה רק במקום שהפה פונה לחוץ: שם למדנו שאף על פי שהפתח מופנה כלפי חוץ, מכיוון שיש לכוורת נקבים אלו, ואף שהם מלאים קש אינם סתומים באמת, טומאה שבתוך הכוורת עוברת בכל זאת אל הבית. אבל במקרה שלנו, שפיה פונה מלכתחילה לתוך הבית, אין הבדל אם יש לכוורת נקבים או אין. טומאה שבתוכה תגיע אל הבית בכל אופן.