אהלות, פרק ה, משנה ז. פרקנו עוסק בכוחו של כלי שאינו מקבל טומאה לחצוץ בפני הטומאה ולהציל את מה שבתוכו. עד כה היו כל המקרים בתוך הבית: כלי המכסה פתח שברצפה, ומצטרף עם האוהל כדי שטומאת המת שלמטה לא תעלה לעלייה שמעליו. משנתנו מלמדת שאותו עיקרון עצמו נוהג גם מחוץ לבית, ומביאה שני מקרים שבהם כלי נסמך לדפנות האוהל מבחוץ.
הכלל
המשנה פותחת בכלל: "כשם שמצילין מבפנים, כך מצילין מבחוץ" - כל כוח ההצלה שיש לכלים שאינם מקבלים טומאה בתוך הבית, אותו כוח עצמו יש להם מחוץ לבית. והתנאי הוא התנאי המוכר: "אם דפנות האהלים" - הכלי חייב לפעול בשיתוף עם דפנות של אוהל. בפני עצמו אינו מועיל כלום; כל מעמדו כמציל בא לו מכוח צירופו לאוהל.
לכאורה הדבר תמוה. בתוך הבית התמונה ברורה: בור שבקרקע ששפתו עולה מעט מעל הרצפה, כפישה גדולה נתונה על פיו, והטומאה שלמטה נעצרת מפני שהכלי פועל בשותפות עם אוהל הבית. אבל מה פירוש להציל מחוץ לבית לגמרי? על כך אומרת המשנה "כיצד", ומביאה מקרה.
הכפישה הנתונה על היתדות
"כפישה שהיא נתונה על היתדות": לפנינו סל קלוע גדול, מן הסוג המשמש לזיתים, מוצב על יתדות, על רגליים נמוכות, ולא מונח ישר על הקרקע. כפישה כזו אינה מקבלת טומאה, שהרי מחזיקה ארבעים סאה, וכלי עץ המחזיקים שיעור זה אין הטומאה שולטת בהם. היא עומדת בחוץ, וצדה האחד נסמך לכותל הבית.
הברטנורא מדגיש שצריך שתהיה סמוכה לאותו כותל ממש. שתי גרסאות בדבריו: לפי אחת די בכך שהכפישה עומדת בתוך טפח מן הכותל; ולפי השנייה אין המילה טפח כלל, וצריך שהכפישה תהיה דחוקה לכותל עצמו.
עתה דמיין אדם העובר ליד בית כזה: הוא רואה סל עגול ורחב על רגליים, נסמך לכותל, ותוהה מה עניינו שם. וזו השאלה ההלכתית. "וטומאה תחתיה": יש טומאה מתחת לכפישה, ויש לה מקום, שהרי הכפישה עומדת על יתדות ויש חלל תחתיה. מה דין הכלים המונחים בתוך הכפישה?
ההלכה היא "כלים שבכפישה טהורין". מפני שהיא סמוכה לבית, קונה הכפישה מעמד של אוהל בפני עצמה, ושואלת את כותל הבית שישמש לה כאחת מדפנותיה. והכפישה מצידה אינה מקבלת טומאה. נמצא שכל התנאים מתקיימים, ולכן אף שהמת מונח ממש תחתיה, הכלים שבתוך הכפישה נשארים טהורים. זהו בדיוק אותו צירוף של כלי עם דפנות אוהל שהמשנה דרשה.
מדוע דווקא כותל של בית
אלא שהמשנה מדקדקת באיזה כותל מדובר. "אם היה כותל חצר או כותל גינה, אינה מצלת": אם הכפישה נסמכת לכותל של חצר או לכותל של גינה, אינה מצילה. כותל כזה אינו נחשב אוהל שאפשר לצרפו לכלי, שהרי אין עליו גג. ובלא גג אין כאן שום שותפות בין הכלי ובין דפנות האוהל.
נמצא שאותה כפישה עצמה, על אותן יתדות עצמן, ועם אותה טומאה תחתיה, נותנת שתי תוצאות הפוכות: סמוכה לכותל בית מקורה, הכלים שבתוכה טהורים; סמוכה לכותל חצר או לכותל גינה, הכלים שבתוכה טמאים.
הקורה והקדירה התלויה
ומכאן למקרה שני: "קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדירה תלויה בה". קורה מונחת מכותל אחד אל הכותל שכנגדו, למשל על פני מבוי שבין הבתים משני צדדיו (התמונה הזו פשוט קלה יותר לדמיין; ואין נפקא מינה להלכה אם זה מבוי או לא). קורות כאלה מוכרות ממסכת עירובין. בקורה תלויה קדירה של חרס, פיה כלפי מעלה, והיא תלויה סמוך לה כל כך עד שכמעט נוגעת בה, אך אינה נוגעת.
"טומאה תחתיה": יש טומאה מתחת לקדירה. מה דין הכלים המונחים בתוך הקדירה? כאן נחלקו התנאים.
"רבי עקיבא מטהר": רבי עקיבא מטהר את אותם כלים. הקורה המתוחה בין שני הכתלים דינה כאוהל, והקדירה סמוכה לה עד כדי כך שאנו רואים אותה כפועלת יחד עם דופן אותו אוהל.
"וחכמים מטמאין": חכמים פוסקים שהם טמאים. הואיל והקדירה אינה מחוברת לאוהל בפועל ונשאר ביניהם מעט אוויר, אין הם רואים בה כלי הפועל בשיתוף עם דפנות אוהל. לדעתם, אין די בפחות מנגיעה ממש.
גדרי המחלוקת
כדאי לסמן את גבולות המחלוקת. אילו היה פי הקדירה מחובר ממש לקורה שהיא תלויה בה ולא רק משתלשל תחתיה, הכול היו מודים שמה שבתוכה טהור: כלי כזה פועל בבירור בשותפות עם דפנות אוהל. ואילו היה פי הקדירה נמוך מן הקורה טפח שלם, הכול היו מודים שאינה מצילה כלום.
המחלוקת מצומצמת למצב הביניים, שבו הקדירה משתלשלת תחת הקורה בפחות מטפח. רבי עקיבא סובר שאף שם אפשר לראות את הקדירה כנספחת לאוהל ולראות את שניהם כפועלים יחד להציל את מה שבתוכה, שהרי כל פחות מטפח נחשב כסתום. וחכמים סוברים שאין כאן שותפות אמיתית עם דפנות אוהל; בלא חיבור ממש אין שותפות כלל, וכלי הפועל בפני עצמו אין בכוחו להציל את מה שבתוכו.
סיכום
משנתנו נתנה לנו שני מקרים שבהם הכלל שכלי צריך לפעול יחד עם אוהל נוהג מחוץ לבית ולא בתוכו.
- כפישה גדולה שאינה מקבלת טומאה, נתונה על יתדות וטומאה תחתיה: אם היא סמוכה לבית, ודווקא לבית, שהרי הבית מקורה, הכלים שבתוכה נשארים טהורים.
- קורה המתוחה בין שני כתלים וקדירה של חרס תלויה בה וטומאה תחת הקדירה: אם פי הקדירה נוגע בקורה ממש, הכול מודים שמה שבתוכה טהור; אם מפריד ביניהם טפח שלם, הכול מודים שהוא טמא; ובמקום שההפרש פחות מטפח אך בלא נגיעה, רבי עקיבא מטהר, שלדעתו הקדירה עדיין מצטרפת לקורה, וחכמים מטמאין, שבלא חיבור ממש הכלי עומד לעצמו ואינו יכול להציל את מה שבתוכו.