אהלות, פרק ג, משנה ז. פרקנו עוסק כולו בשיעורים שנותנים לחלל מעמד הלכתי בדיני טומאת מת. המשנה שלפנינו קובעת את שיעורו היסודי של אוהל, ואחר כך מיישמת אותו במעשה שהיה שכיח בכל בית: הביב המקורה שעבר מתחת לרצפה.
שיעורו של אוהל
השיעור נאמר בלשון המשנה עצמה. הכיסוי צריך להיות "טפח על טפח", טפח לכל צד באורך וברוחב, ומתחתיו צריך להיות "רום טפח", טפח של חלל בגובה. צַיֵּיר לעצמך: לוח שטוח ששטחו טפח על טפח, המוגבה טפח מעל הקרקע, ותחתיו כיס ריק בגובה זה.
חלל כזה עושה שני דברים: "מביאה את הטומאה וחוצצת בפני הטומאה". אם כזית מן המת מונח באותו חלל יחד עם כלים, הכלים נטמאים, שהכיסוי פורש את הטומאה בכל מה שתחתיו. ואם יש כלים המונחים על גבי הלוח, הם נשארים טהורים, שהלוח דינו כאוהל ולפיכך הוא חציצה: אין הטומאה עולה דרכו למה שמעליו.
הברטנורא מדגיש עד כמה מדוקדקים דברי המשנה בקביעת המידות. נניח שיש בידו לוח שאורכו שני טפחים ורוחבו חצי טפח בלבד, והוא מוגבה טפח מן הארץ. יש מי שיאמר: הרי השטח הכולל שווה, אלא שהוא מחולק אחרת, ונעביר במחשבה את הטפח היתר שבאורך אל הרוחב. סברה זו נדחית. אין מעבירים ואין מדמים בדמיון. אוהל אינו אלא כשיש בפועל טפח באורך וטפח ברוחב וטפח בגובה. רק אז אומרים שכלים שתחתיו נטמאים כשיש שם כזית מן המת, וכלים שעליו טהורים. האוהל מטמא את מה שתחתיו וחוצץ בפני הטומאה כלפי מה שעליו.
כיצד: הביב המקורה שתחת הבית
"כיצד", שואלת המשנה, באיזה אופן? לאחר שנאמרו שני התפקידים, באה המשנה בדוגמה מעשית, ועיקר עיסוקה בשני שבהם, כוחו של האוהל לחצוץ בפני הטומאה. הדוגמה היא "ביב שהוא קמור תחת הבית", תעלה מקורה בקימור העוברת מתחת לבית. הברטנורא מבאר שביב הוא חפירה: חופרים תעלה בקרקע ומקרים אותה מלמעלה. למעשה זו הייתה תעלת הניקוז של הבית באותם ימים, מקבלת את מימי השופכין של הבית ומוציאה אותם לרשות הרבים.
מקרה ראשון: טפח מלא בפנים וטפח מלא ביציאה
מודדים את הביב: "יש בו פותח טפח", יש בו חלל של טפח, טפח ברוחב, טפח באורך, וטפח מקרקעיתו עד הקימור שמעליו. "ויש ביציאתו פותח טפח", וגם פיו, במקום שהמים נשפכים לרשות הרבים, פתוח פותח טפח.
הדין הוא "טומאה בתוכו, הבית טהור". אם כזית מן המת מונח בתוך הביב, הבית שמעליו טהור, ואין האדם ואין הכלים שבבית נטמאים. ומדוע אין רואים את הטומאה הזאת כאילו היא בבית? לפי שמן הדין אין היא בבית כלל. היא נמצאת בביב, והביב הוא אוהל בפני עצמו, שיש בו חלל של טפח על טפח ברום טפח. הטומאה יוצאת דרך פיו של הביב, שיש בו כשיעור, ואינה עולה לבית לעולם. זו הדוגמה הפשוטה ל"חוצצת בפני הטומאה": האוהל שנוצר בביב מציל את האדם ואת הכלים שבבית שמעליו.
וכן להיפך, ובאותה מסקנה: "טומאה בבית, מה שבתוכו טהור". באותו ביב עצמו, שיש בו כשיעור בפנים וביציאתו, אם נמצא מת או כזית מן המת בבית, כל מה שמונח בביב שמתחתיו טהור. הביב, שהוא אוהל בפני עצמו, מעמיד את טומאת הבית מחוצה לו. נמצא שכלל החציצה בפני הטומאה פועל לשני הכיוונים: הטומאה שבביב אינה עולה לבית, וטומאת הבית אינה יורדת לביב.
אלא שיש כאן קושי. הרי בית שיש לו פתח לחוץ מוציא את טומאתו דרך אותו פתח. ואם כן נאמר שטומאה המונחת בביב תצא דרך אחד מפתחי הבית. על כך נותנת המשנה כלל: "שדרך הטומאה לצאת", דרכה של טומאה לצאת החוצה, "ואין דרכה להכנס", ואין דרכה להיכנס. הטומאה שבביב פונה אל פִּיו של הביב היוצא לרשות הרבים. כדי שתעבור מן החפירה אל הבית היה צריך פותח טפח המחבר ביניהם, ואין כאן, שהחפירה נמשכת ופתחה בחוץ ברשות הרבים. ומאותו טעם נפתר גם הצד ההפוך: טומאה שבבית יוצאת דרך פתחי הבית וחלונותיו ואינה נדחקת למטה, שהרי אין פותח טפח המחבר בין שני החללים. הביב עומד כאוהל בפני עצמו.
מקרה שני: טפח בפנים, ואין טפח ביציאה
עכשיו משנה המשנה פרט אחד. "יש בו פותח טפח", בחפירה עצמה יש טפח בגובה, ברוחב ובאורך, "ואין ביציאתו פותח טפח", אבל המקום שבו המים יוצאים לרשות הרבים אין בו פותח טפח. במצב כזה החציצה מועילה רק למחצה.
"הטומאה בתוכו, הבית טמא". אם הטומאה בביב, אין הבית ניצל, שהרי אין לטומאה פתח כשיעור לצאת בו. יש אמנם יציאה לרשות הרבים, אלא שהיא קטנה מכשיעור ואינה נחשבת. וכאן אומרים "סוף טומאה לצאת", סופה של טומאה לצאת, והפתח היחיד שיש בו כשיעור הוא בבית עצמו, ולפיכך הטומאה עולה לבית.
"טומאה בבית, מה שבתוכו טהור". אבל כשהטומאה למעלה בבית, כל מה שמונח בחפירה טהור. הטומאה יוצאת החוצה, ולבית יש פתחים וחלונות משלו כשיעור. ואין פותח טפח המחבר את הבית אל הביב, ולכן אין לטומאת הבית לא טעם ולא דרך לירד. נמצא שביב שיש בו כשיעור בפנים ופיו צר מכשיעור מועיל למחצה: אינו מציל את הבית מטומאה שבתוך הביב, שהרי אין לה יציאה אחרת, אבל מציל את הכלים שבביב מטומאה שבבית.
מקרה שלישי: אין טפח בפנים ואין טפח ביציאה
ומה אם החיסרון אינו רק ביציאה אלא בחפירה עצמה, שאין בה טפח באורך וטפח ברוחב וטפח בגובה? "אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח". כאן אין הביב מועיל כלום.
"טומאה בתוכו, הבית טמא". טומאה שבחפירה מטמאת את הבית, כשם שהיה הדין אף כשהיה שיעור בפנים והחיסרון היה בפי היציאה בלבד. אלא שכאן גם ההיפך נכון: "טומאה בבית, מה שבתוכו טמא", טומאה שבבית מטמאת את כל מה שבחפירה. כיוון שאין בביב חלל של פותח טפח, אין לו שום מעמד בפני עצמו, ומן הדין אינו אלא קרקעיתו של הבית. לפיכך טומאה שבבית יורדת ובוקעת עד התהום. הברטנורא מעיר שמשחסר הטפח שבפנים, אין נפקא מינה אם יש פותח טפח ביציאה או אין: החפירה אינה אוהל בפני עצמה, אלא שייכת לבית. וחז"ל לומדים מן הפסוק "כל אשר באוהל יטמא" שהטומאה הזאת מגיעה אף למה שתחת הרצפה.
סיכום שלושת המקרים
לפני שהמשנה עוברת לעניין חדש, נקבץ את שלושת המקרים. היסוד הוא שיעור אוהל: טפח באורך, טפח ברוחב וטפח בגובה. והמקום הוא ביב, חפירה שתחת הקרקע ועליה כיסוי.
- יש בביב טפח באורך, ברוחב ובגובה מבפנים, ופיו לרשות הרבים פתוח פותח טפח. זה אוהל שלם העומד בפני עצמו, ופועל לשני הכיוונים: הטומאה שבחפירה אינה עולה לבית, וטומאת הבית אינה יורדת לחפירה.
- יש בביב פותח טפח מבפנים, אבל הפה היוצא לרשות הרבים אין בו טפח. זה מציל למחצה. טומאה שבחפירה מטמאת את הבית, שסוף טומאה לצאת והיציאה היחידה שיש בה כשיעור עוברת דרך הבית; אבל טומאה שבבית יוצאת דרך פתחי הבית ואינה נכנסת לחפירה.
- אין בביב חלל של טפח מבפנים, ואף פיו אין בו טפח. עכשיו אינו דבר בפני עצמו אלא חלק מן הבית, וזו טומאה רצוצה, טומאה דחוקה שבוקעת. הטומאה שלמעלה מגיעה לחפירה, והטומאה שבחפירה מגיעה לבית שמעליה.
הרישונים מביאים שיטות רבות בפרטי המהלך שכאן ובאיזו דרך עוברת הטומאה בין שני המקומות; דברינו הולכים אחר הפשט הפשוט.
פתחים שלא אדם עשה אותם
עכשיו מוסיפה המשנה דוגמאות נוספות של חלל טפח על טפח, מקצתן שנעשו מאליהן ומקצתן בידי אדם, ומצביעה על החילוק שביניהן. עד כאן דיברנו בביב, שהיה מעשה אדם בבירור: אחד חפר תעלה, קירה אותה ונתן לה יציאה לרשות הרבים. עכשיו מדברת המשנה בחללים שנוצרו מעצמם.
"אחד חור שחררוהו מים", חור שהמים חוררו: המים היו זורמים במקום אחד עד שפרצו וחצבו מחילה תחת הקרקע. "או שרצים", או ששרצים חפרו אותו; שרצים שונים, כגון החפרפרת, בקיאים בחפירת מחילות. "או שאכלתו מלחת", או שהקרקע עצמה נתפוררה מחמת המלח שבה ונשארה מחילה חלולה. "וכן מרבך של אבנים", וכן מִדְבָּך של אבנים סדורות: אדם סידר את האבנים בשורות, ואף על פי כן נשארו רווחים ביניהן. הברטנורא מצייר אבן אחת מונחת על שתיים, והרווח שבין שתי התחתונות הוא כמחילה קטנה. "וכן סואר של קורות", וכן ערימת קורות. אין הסידור מדויק לעולם, ויש רווח בין קורה לקורה. הקורות מונחות שם וממתינות לבנאי, ומאליו נעשה במקום כלשהו שבערימה אוהל של טפח.
רבי יהודה: אוהל צריך שיהיה מעשה אדם
"רבי יהודה אומר", ודעתו שכל כיסוי שאינו "עשוי בידי אדם", "אינו אוהל". יש מי שיקשה: הרי בכמה מן המקרים שנמנו יש מעשה אדם. אמת, מים זורמים ושרצים חופרים וקרקע שנתפוררה מחמת מלחה אינם מעשה אדם כלל; אבל מי שצבר את האבנים או שסידר את הקורות עשה אוהל, אף שלא נתכוון לכך. וזה בדיוק כוונת רבי יהודה. אותו אדם לא חשב על אוהל ולא תכנן אוהל, והחלל נוצר מאליו לפי האופן שבו נחו האבנים והקורות. כיסוי כזה אינו נחשב עשוי בידי אדם.
רבי יהודה למד זאת מן הפסוק, בגזירה שווה של אוהל אוהל מן המשכן: כשם שאוהל המשכן היה עשוי בידי אדם, כך כל אוהל צריך שיהיה עשוי בידי אדם.
"ומודה בשקיפין ובסלעים". ואף על פי כן מודה רבי יהודה בחור שחררוהו המים בסלע, ובבקיעים טבעיים שבסלע העושים כמין מחילה מעצמם. ומפני מה מודה שם? מפני שאלו גדולים יותר. הגזירה שווה שלו של אוהל אוהל מן המשכן, המחייבת שהאוהל ייעשה בכוונה, נאמרה בחלל שאין בו אלא טפח. אבל במקום שהחלל גדול מטפח, אף במעט, כל שיש בו מלוא אגרוף, שהוא נחשב יותר מטפח, מודה רבי יהודה שהוא אוהל אף שנעשה מאליו.
ההלכה
הברטנורא פוסק שאין הלכה כרבי יהודה, וכן הרמב"ם פוסק שחלל כזה דינו אוהל. הוא חוצץ בפני הטומאה ומונע מן הטומאה שלמטה לעלות לבית, או מונע מטומאת הבית לירד, לפי השיעורים שנאמרו, וגם מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו. וכן הדין בין אם נעשה בכוונה להיות אוהל ובין אם נעשה מאליו בלא מעשה אדם כלל. למעשה אין צריך שאדם יעשה אותו: משהאוהל קיים, הרי הוא קיים.
ולסיום מחשבה על החור שהמים חוררים בסלע. זכור מה שמספרים חז"ל על רבי עקיבא, שבן ארבעים היה ועם הארץ, והלימוד היה כמעט למעלה מכוחו. ובין הדברים שהניעו אותו הייתה ראיית האבן שנחקקה מן המים הנוטפים. אין שופכים מים על סלע ומנקבים אותו; צריך שנה אחר שנה, טיפה אחר טיפה, עד שהוא נחקק בסוף. אמר רבי עקיבא בלבו: אף שהדבר קשה, התמד ואף אתה תבקע.