אהלות, פרק ב', משנה ז'. הפרק הזה עוסק בשיעורי הטומאה הבאה מן המת: כמה צריך כדי לטמא במגע ובמשא, וכמה צריך כדי שהטומאה תתפשט לכל מה שנמצא תחת גג אחד (אוהל). המשנה שלנו מביאה שלושה מקרים נפרדים שבהם השיעור הנדרש קיים, אלא שאינו בחתיכה אחת שלמה, והשאלה היא אם החלקים מצטרפים זה לזה לכדי שיעור.
עצם כשעורה שנחלקה
המשנה פותחת: "עצם כשעורה שנחלק לשנים", עצם מן המת שיש בה שיעור שעורה ונחלקה לשתיים. זהו בדיוק השיעור הקטן ביותר של עצם המטמאה במגע ובמשא. עכשיו, כשהיא מונחת בשני שברים, אין באף אחד מהם לבדו כדי שיעור, אבל כשמצרפים את שניהם יש כאן שעורה שלמה.
על כך שנינו: "רבי עקיבא מטמא", ואילו "רבי יוחנן בן נורי מטהר". שיטת רבי עקיבא היא ששני החצאים מצטרפים לשיעור, וממילא מי שנטל את שני השברים ונשא אותם, או שנגע בשניהם בבת אחת, נטמא. רבי יוחנן בן נורי סובר להפך: שיעור השעורה צריך להימצא בחתיכת עצם אחת רצופה. לדעתו, הנוגע בשני חצאי שיעור יחד, או הנושא אותם יחד, אינו נטמא ונשאר טהור.
כדאי לשים לב עד כמה רחוקים שני התנאים הללו זה מזה. רבי עקיבא, לשיטתו, אינו דורש אפילו ששני השברים יבואו מגוף אחד; כפי שנשנה במשנה הקודמת, הוא מצרף עצם משני מתים. אם כן, מדוע המשנה מציגה אותו נחלק דווקא בעצם אחת שנשברה לשתיים? דווקא כדי לחדד את שיטת רבי יוחנן בן נורי, שנוקט את הקצה השני: אף שהעצם באה ממת אחד והייתה עצם אחת עד לפני רגע, מכיוון שאינה חתיכה אחת אין בה טומאה.
מלאכת שלמה שואל כאן שאלה מתבקשת. במשנה שלפני זו היו חכמים שסירבו לצרף עצם משני מתים; מה יאמרו במקרה שלנו? המפרשים מסבירים שבמקרה שלנו אף הם יטמאו, שהרי כל העצם הזו באה מגוף אחד, וההסתייגות שלהם הייתה מוגבלת לחומר הבא משני אנשים נפרדים. אבל רבי יוחנן בן נורי אינו מוכן להודות אפילו בזה: אין לו הבדל בין גוף אחד לשני גופים, שכן לעולם אין בונים שיעור מתוך שברים נפרדים.
הוא מנסח את הכלל שלו בלשונו: "לא אמרו עצם כשעורה אלא עצם כשעורה". כשקבעו חכמים שעורה כשיעור לטומאה, כוונתם הייתה לעצם אחת שלמה בשיעור הזה, ולא לשתי חתיכות שמצטרפות יחד לשיעור. ועצם אחת שנשברה נחשבת לעניין זה כשתיים.
רובע עצמות שנדקדקו
המשנה ממשיכה למקרה שני: "רובע עצמות שנדקדקו", רובע הקב של עצמות שנכתשו. הלשון "נדקדקו" היא מעין "ושחקת ממנה הדק", טחינה דקה דקה; העצמות הללו הפכו לרסיסים זעירים ממש. והמשנה מדגישה את הפרט המכריע: "ואין בכל אחד ואחד עצם כשעורה", אין באף אחד מן השברים שיעור שעורה.
"רבי שמעון מטהר". לדעת רבי שמעון כל הכמות הזו טהורה ואינה מטמאה כלל, לא במגע, לא במשא ולא באוהל. "וחכמים מטמאין": חכמים סוברים שהיא טמאה בכל שלושת האופנים, שהרי השיעור הנדרש עדיין מונח לפנינו, פירורים ככל שיהיו.
כדי לחוש את המחלוקת, יש לזכור את שני השיעורים. עצם כשעורה היא השיעור לטומאת מגע ומשא. רובע הקב של עצמות הוא השיעור לטומאת אוהל. כאן יש לנו רובע הקב, שהוא שיעור האוהל, אלא שנפרד לחלקיקים כה קטנים שאין באף אחד מהם שעורה. רבי שמעון אומר שמשעה שהחומר ירד מתחת ליחידה המשמעותית הקטנה ביותר, לא נשאר דבר שיכול לטמא. חכמים משיבים שרובע הקב קיים כשיעור, ולפיכך חלה טומאת אוהל, וכן מגע ומשא.
אבר שנחתך מן החי
המקרה השלישי עוסק באבר שנלקח מאדם חי, אבר מן החי, המטמא כשהוא שלם בבשרו, בגידיו ובעצמותיו. שנינו: אבר שפרש מן האדם החי ואחר כך "נחלק לשנים", טהור. וגם אם יצרפו את שני החצאים חזרה זה לזה אין בכך תועלת; האבר איבד את מעמדו. "רבי יוסי מטמא", רבי יוסי סובר שאף עכשיו הוא מטמא.
אבל גם לרבי יוסי יש גבול: "ומודה רבי יוסי שניטל חציו שטהור". אם האבר לא פרש מן הגוף החי כאבר שלם, אלא תחילה ניטל חציו ואחר כך ניטל החצי השני, מודה רבי יוסי שהוא טהור. דינו נאמר רק היכן שהיה אבר שלם ואחר כך נחלק; אבל היכן שלא היה באבר שיעור אפילו לרגע אחד, אין כאן מה שיטמא.
אלא שאין הלכה כרבי יוסי. הרמב"ם פוסק שאפילו ניטל האבר שלם, מרגע שנחלק לשניים הוא טהור.
מחשבה לסיום
אלו הלכות תובעניות לשבת עליהן, ואפשר לתהות מה אנחנו לוקחים מכל שיעורי העצמות והשעורים. אני נזכר במשהו שסיפר לי אבי, זכרונו לברכה, על רב חשוב מאוד, ששמו כבר נשכח ממני, שהיה עמל בהלכות פסח שנה אחר שנה. אנחנו אמורים ללמוד הלכות פסח מפורים ועד פסח, והוא היה לומד אותן בכל שנה ושנה כאילו מעולם לא ראה אותן, כל סעיף וסעיף בשולחן ערוך. הוא העיר שבשנים שבהן למד את ההלכות ביסודיות, פשוט לא הזדמנו לו שאלות; ובשנים שבהן למד פחות, הגיעו שאלות מסובכות, ומצא את עצמו מחפש ומחפש כדי לברר את הדין. כאילו כל מה שהתורה מבקשת הוא שנלמד אותה, ומשלמדנו, יצאנו ידי חובתנו.
וכך גם לגבינו. אנחנו יושבים ולומדים את ההלכות הללו של טומאה וטהרה, והלימוד עצמו הוא כבר ברכה. הלוואי שהלימוד יהיה כל מה שנדרש מאיתנו, ושכולם יישארו בריאים, שלמים וגעזונט בגוף ובנשמה כאחד.