אהלות, פרק י״ח, משנה ז. במשנה שלפנינו שני עניינים נפרדים. היא פותחת במי שקנה שדה מעבר לגבול הצפוני של ארץ ישראל, באזור שהמשנה מכנה סוריא, ומסיימת בפתיחת נושא חדש שילווה אותנו עד סוף המסכת: הטומאה שגזרו חז״ל על מדורות העכו״ם.
מהי סוריא?
סוריא היא בערך סוריה של ימינו. על מפת ארץ ישראל היא נמצאת בפינה הימנית העליונה, בצפון מזרח. זהו אזור ארם נהרים וארם צובה, הארצות שכיבש דוד המלך. אלא שלכיבוש שלו שם יש מעמד מיוחד: הוא מוגדר כיבוש יחיד, כיבוש של אדם פרטי, לפי שלא היו כלל ישראל שם יחד עמו. כיבוש כזה אינו מכניס את השטח באמת לתוך ארץ ישראל. ויש המסבירים את הסייג בדרך אחרת: דוד יצא לכבוש את סוריא לפני שהשלים את כיבושה של ארץ ישראל עצמה, כך שחלקי ארץ שהתורה עצמה קוראת להם ארץ ישראל עדיין לא היו בידו בשעה שכיבש את סוריא.
ומהו אם כן מקומה של סוריא בהלכה? התנאים נחלקו בזה, ומחלוקתם עולה במסכת גיטין, במסכת עבודה זרה ובעוד מקומות: האם ינהגו בשטח הזה הדינים הנוהגים בארץ ישראל, או לא. ולמעשה התוצאה מושכת לשני הכיוונים. יש תחומים בהלכה שבהם מתייחסים לסוריא כאילו היא חלק מן הארץ, ויש תחומים שלא. ולעניין שלנו, בטומאת ארץ העמים אין סוריא עדיפה על שאר השטחים שמחוץ לגבולות: היא טמאה כמותם. ואולם בחיובי הארץ התמונה מתהפכת. ירקות שגדלו בגינה בלייקווד, בבורו פארק או בפלטבוש פטורים לגמרי מתרומות ומעשרות, ואילו כל הגדל באדמת סוריא חייב במעשרות.
שני מרכיבים בטומאת ארץ העמים
טומאת ארץ העמים, הטומאה שגזרו חז״ל על ארצות הגויים, מתחלקת למעשה לשני מרכיבים נפרדים. יש טומאת גוש, טומאת העפר עצמו, שנטמאים בה במגע בקרקע, ויש טומאת אויר, שנטמאים בה בעצם ההימצאות שם אף בלי לגעת באדמה. בסוריא קיבלו רק את הראשונה: יש בה טומאת גוש, אבל אין בה טומאת אויר.
המקרה שבמשנה
ועתה למקרה עצמו. התנא מדבר על "הקונה שדה בסוריא", אדם שקנה לו שדה באזור ההוא, ומוסיף שהיא "סמוכה לארץ ישראל", נצמדת ממש לגבול הארץ. והתנאי הוא "אם יכול להיכנס לה בטהרה": האם הוא יכול להגיע אל השדה ולהישאר טהור, כלומר להיכנס אליה בלי לדרוך על שום קרקע שדינה ארץ העמים. אם כן, פוסקת המשנה "טהורה", שדהו טהורה. ציירו לעצמכם אדם שזכה וקנה את חלקתו בדיוק על קו הגבול, שמן המקום שבו הוא עומד בתוך ארץ ישראל הוא פוסע פסיעה אחת וכבר הוא בשדה שלו, בלי שעבר ארץ העמים בדרך. אדם כזה אינו נטמא.
וכאן צריך הלומד להרים יד ולשאול. אם חז״ל גזרו טומאה על הגוש, על עפרה של סוריא עצמו, מה מועיל לי שהשדה שלי סמוכה לגבול? נניח שאיני צריך לעבור בדרך בשדה של אחר, אבל השדה שלי עצמה נמצאת בסוריא, וחז״ל גזרו טומאה על אדמת ארץ העמים. ברגע שאדרוך בה, לא אטמא?
והתשובה, כמו שמבאר הברטנורא, שדווקא במצב הזה לא החילו חז״ל את הגזירה. השדה של ישראל, ואפשר להגיע אליה בלי לעבור בארץ העמים; בשני התנאים האלה לא נגזרה טומאה על העפר.
וממשיכה המשנה שאף על פי כן השדה "חייבת במעשרות ובשביעית", חייבת במעשרות ובדיני שנה שביעית, וכך הדין בכל סוריא. אף שמיטה נוהגת שם; השאלה היחידה היא אם החיוב שם מן התורה או מדרבנן, ובזה יש מחלוקת.
דרך שנייה
יש גם קריאה שונה לגמרי במשנה, וכך יש שלומדים ברמב״ם. לפי דרך זו, בעלות על השדה אינה מקילה כלל. למעשה אדמת סוריא מטמאה כל הדורך עליה, ואין נפקא מינה על שם מי רשומה השדה, שהרי גזירת חז״ל שם נפלה על הגוש. ואם כן מה באה המשנה ללמדנו? דבר אחר לגמרי. הואיל ואוירה של סוריא לא נגזר עליו טומאה, למי שחלקתו סמוכה מיד לגבול הארץ יש דרך מעשית: ייכנס רכוב על גבי בהמה, או שיישאו אותו לתוכה בתוך כלי כלשהו. כל זמן שרגליו אינן נוגעות באדמה הוא נשאר טהור, שכן האויר שם אינו מטמא.
וראו כמה תלוי בכך שאין דבר בשטח שביניהם. אם היה שם קטע של ארץ העמים ממש באמצע, או בית הקברות, או בית הפרס, היה נטמא מחמת האויר עצמו, בין שרגליו על הקרקע ובין שלא. ורק מפני שאין דבר כזה חוצץ בין הארץ לחלקתו, מועילה לו הרכיבה או הנשיאה. וגם הדרך הראשונה שותפה לנקודה הזו: חלק ממה שעושה את השדה טהורה הוא שאין בית הקברות ולא בית הפרס בדרך מארץ ישראל אליה.
ולשתי הדרכים במשנה, מסקנה אחת אינה במחלוקת. מי שקנה קרקע בסוריא לא נפטר בכך ממעשרות. חייב להפריש מתבואתו תרומות ומעשרות, ומה שיש פוסקים הסוברים שהחיוב הזה רק מדרבנן אינו מפקיע אותו.
מדורות העכו״ם
מכאן פותחת המשנה סוגיה חדשה לגמרי, שתלווה אותנו עד סוף המסכת. "מדורות העכו״ם טמאים", מדורות הגויים טמאים. המילה מדורות באה מלשון דירה, מקום מושב. ומדובר בבתים כאלה בתוך ארץ ישראל. וטעם הטומאה, שהיו קוברים נפלים בבתיהם, ונפל הוא ולד שיצא קודם זמנו. וטומאה זו גזירת חז״ל היא.
ושואלת המשנה: "כמה ישב בתוכן ויצטרך בדיקה?" כמה זמן צריך הגוי להיות גר שם כדי שהבית יצטרך בדיקה קודם שיוכל ישראל לגור בו בטהרה? והתשובה: "ארבעים יום". רק אם ישב שם ארבעים יום לפחות נולד החשש.
ולמה ארבעים יום? כל החשש סובב סביב נפלים שנקברו, ולדות שלא באו לידי לידת חי. הפילה קודם שהשלים העובר ארבעים יום מזמן ההריון, אין בו טומאה כלל; רק מיום הארבעים ואילך העובר מטמא. נמצא שגוי שגר בבית ארבעים יום או פחות אינו מניח אחריו דבר לחוש לו. וכאן מוחה השומע החריף: מנין לנו שלא התעברה האישה עוד קודם שנכנסה המשפחה לבית? הפוסקים עוסקים בקושי הזה, אבל אלה הגבולות שבתוכם קבעו חז״ל את הטומאה הזאת. משעברו ארבעים יום של ישיבה, יש חשש טומאה, והבית מקבל ממילא דין טמא עד שתיעשה בדיקה; ומה היא אותה בדיקה, ואילו מקומות בבית צריך לבדוק, נלמד בהמשך.
ועכשיו מוסיף התנא חידוש בלשון "שאין עמו אישה", ובהקדמת אף על פי: הדין עומד אף במי שגר שם לבדו, בלי אישה בבית. יש שביארו, מפני שאינם נזהרים בענייני עריות. והפוסקים מציעים טעם שני: לא רצו חז״ל לפתוח חילוקים בין דירה שהייתה בה אישה לדירה שלא הייתה בה. בין כך ובין כך ההלכה אינה משתנה. ארבעים יום של ישיבת גוי, והמקום נחשב טמא עד שייבדק.
וסוף המשנה נותן פטור. "ואם היה עבד", אם היה שם עבד עברי, "או אישה", או אישה ישראלית, ותפקידם היה "משמרים אותו", לשמור על המקום שלא ייקבר בו דבר כזה, אז "אינו צריך בדיקה": אין צורך בבדיקה. והראשונים מדגישים שאין השומר צריך להיות שם כל שעות היום. די בכך שהגוי יודע שהם עלולים להיכנס בכל רגע.
הלכה מפליאה
הערה אחת ראויה לחתום בה. גזירת חז״ל הזאת נגזרה לארץ בלבד; מחוץ לגבולותיה לא תוקנה כלל. לא טומאת מדורות העכו״ם ולא טומאת בית הפרס נוהגות בחוץ לארץ. והתוצאה כמין דבר תמוה: כהן בחוץ לארץ יכול להיכנס לביתו של גוי, ובארץ ישראל אינו יכול. ומה הטעם? יש מבארים, שבחוץ לארץ הוא ממילא חשוף לטומאת ארץ העמים, ולא הייתה הגזירה מוסיפה דבר. ואילו בארץ ישראל, שמדרגת הטהרה בה גבוהה לגמרי, ראו חז״ל לנכון להטיל את הטומאה הזאת.