אהלות, פרק ט"ו, משנה ז. עד עכשיו עסקנו בבתים שיש בהם חלל פנימי, ובדרך שבה עוברת הטומאה מחלק אחד של הבית לחלק אחר. משנתנו עוסקת בבית שבעליו מילא אותו עד תומו ואין בדעתו לפנותו. החומר כאן אינו תבן, שאדם מאחסן כדי להאכיל את בהמתו או להציע תחתיה, אלא עפר וצרורות, ובעל הבית גומר בלבו שהם נשארים במקומם. מרגע שכך, מלמדת המשנה, שוב אין לפנינו אוהל כלל, ודיני התפשטות הטומאה משתנים לגמרי.
מקרי המשנה
"בית שמילאו עפר או צרורות ובטלו": בית שאדם מילא אותו עפר, או צרורות, כלומר אבנים קטנות. "צרורות" היא מילה שכבר פגשנו בה, בסוגיות של כיצד הרגל, שם מדובר בצרורות הניתזות מתחת רגלי הבהמה. בשונה מתבן, שמאחסנים אותו מתוך כוונה לכלותו, כאן בעל הבית ביטל את המילוי: מבחינתו העפר והצרורות הללו נעשו חלק מן הבית והם יישארו במקומם.
"וכן כרי של תבואה": והוא הדין לכרי, כלומר ערימה, של תבואה. "כרי" אף היא מילה מוכרת. בכל סדר זרעים אנו פוגשים את הכלל שמן התורה חיטה אחת פוטרת את הכרי כולו מחיוב תרומה. כאן היתה לאדם ערימת תבואה והוא החליט להשאירה במקומה.
"או גל של צרורות": או גל, כלומר תל, של צרורות, שאף אותו הוא מניח לעמוד. במבט ראשון נראה הדבר כפילות, שהרי בית שמילאוהו צרורות כבר נזכר. מה מוסיף גל של צרורות? המפרשים מביאים את הרמב"ם, שמבין שהבבות האחרונות אינן מדברות בבית כלל. לשיטתו מציגה המשנה שני מצבים נפרדים: האחד, בית שמילאוהו עפר או צרורות ובעליו ביטלם שם; והשני, בשטח פתוח, ערימת תבואה או גל של צרורות המונחים על הקרקע בפני עצמם, ובעליהם החליט שלעולם לא יזיזם.
"אפילו כגלו של עכן", ממשיכה המשנה, ומרחיבה את ההלכה אף לגל מן הסוג שנצבר על עכן. כדי להבין מה מתחדש כאן, עלינו לחזור למעשה המסופר בספר יהושע.
גלו של עכן
לאחר שיריחו נפלה בידי כלל ישראל, הזהיר יהושע אזהרה חד משמעית שאין לגעת בדבר שבתוך העיר. עכן לא שעה לאזהרה ולקח לעצמו מן השלל. הוא כבר היה עשיר, ולעושר יש דרך לחדד את תאוותו של אדם לעוד. מה משך את עינו? חז"ל אומרים לנו שעמדה ביריחו עבודה זרה שלשונה עשויה זהב, ולפניה תלויה אדרת יקרה עד מאוד ועמה סכום כסף גדול, והכל ניתן על ידי אנשי יריחו לעבודה זרה שלהם למתנה. יצרו גבר עליו, נטל את הכל וטמן אותו תחת אהלו.
עכן עבר על גזל מעין זה גם בפעמים קודמות, אלא שזו היתה הפעם הראשונה מאז שעברו ישראל את הירדן, ומן המעבר ואילך כל יהודי ערב לחברו. זמן קצר לאחר מכן יצא העם למלחמה על העי, ושם נהרג יאיר בן מנשה, אדם ששקול היה כנגד רובם של אנשי הסנהדרין. ישראל נשברו מן המפלה. יהושע קרע את בגדיו, נפל ארצה ושפך את לבו לפני הקדוש ברוך הוא. באה אליו התשובה: למה זה אתה בוכה? חטא ישראל. איש מעל בחרם; מישהו נטל לעצמו מן השלל שהוחרם.
ביקש יהושע לדעת מיהו האיש. השיב לו הקדוש ברוך הוא שאין הוא בעל לשון הרע: הטל גורל וגלה בעצמך את החוטא. פנה יהושע אל החושן, שבו שתים עשרה אבנים כנגד שנים עשר השבטים. כולן היו מאירות, אלא שאבנו של שבט יהודה כהתה מהן באופן ניכר, ומכאן הבין יהושע שהאיש מיהודה יצא. הוטל אחר כך גורל בין אנשי אותו שבט, ונפל הגורל על עכן.
ביקש ממנו יהושע שיתוודה, ותשובתו הראשונה של עכן היתה בעזות. לא עברו שלושים יום מפטירת משה רבנו, השיב לו, וכבר שכחת את דין התורה שעל פי שנים עדים או שלושה עדים יקום דבר. וכי תחייב אדם על סמך גורל? הטל גורל בינך ובין אלעזר הכהן, שני גדולי הדור, ואף על אחד מכם ייפול הגורל! העלבון גרם ליהושע עגמת נפש עצומה. ברוח הקודש ידע שעתיד לבוא יום שבו תתחלק ארץ ישראל בגורל, ואם יצליח עכן להטיל ספק בכך שהגורל מבטא באמת את רצון שמים, תיפגם כל אותה חלוקה.
אמר לו יהושע: תן כבוד לאלוקי ישראל, ואל תנהג בגורל בביזיון. אנשי שבט יהודה שעמדו סביב שמעו את הדברים וכעסם פנה אל יהושע, ואילו שאר השבטים התייצבו לצדו. ראה עכן שעומדת לפרוץ מריבה, והבין שמוטב לו להודות על האמת. הודה שלקח מן החרם, חטאתי לה', ושכך עשה גם בפעמים קודמות, עוד בחיי משה. עונשו היה סקילה. ואף על פי כן, מפני שהיה מודה, זכה בחלק לעולם הבא, ורמז לכך בדברי יהושע אליו, "יעכרך ה' ביום הזה": הקללה ליום הזה ולא לעולם הבא. משנהרג, נצבר עליו גל אבנים גדול, והוא נשאר שם עד שהובא לקבורה. אותו גל הוא הקרוי גלו של עכן.
מדוע אין כאן אוהל
עכשיו נוכל לשמוע את חידוש המשנה. אפילו גל כגלו של עכן, שנועד לעמוד רק עד שתסולק הטומאה שתחתיו, נחשב אף הוא. אפשר היה לטעון שערימה כזו אינה בטלה באמת במקומה, שהרי הכל יודעים שהיא זמנית. בכל שאר מקרי המשנה עיקר הענין הוא שבעל הבית גמר בדעתו להשאיר את החומר במקומו לצמיתות. כאן מלמדת אותנו המשנה שהשארה במקום כל זמן שהטומאה מונחת תחתיו נחשבת אף היא השארה.
הבן היטב את הכלל. בדרך כלל בית שנזדמן ונתמלא עדיין בית הוא: אם בעליו מתכוון לפנות את תכולתו, המילוי זמני והמבנה נשאר בגדר אוהל. אבל בכל מקרי משנתנו בעל הבית מתכנן להשאיר הכל בדיוק כמות שהוא, ולפיכך אין כאן אוהל. אוהל פירושו גג וחלל תחתיו. כאן אין חלל תחתיו. המילוי נעשה חלק מן הבנין עצמו והוא נשאר. אדם שבנה בית, מילא את כל חללו הפנימי ובדעתו להשאירו כך, אין זה בית.
ממילא אין למבנה זה דין אוהל, ואין אומרים שהטומאה מתפשטת מחלק אחד שלו לחלק אחר. מוסיפה המשנה שכך הדין אפילו כשהטומאה מונחת סמוך ממש לכלים, בצדם ממש. בבית מעין זה הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, ובוקעת ויורדת עד התהום, אבל אינה מתפשטת לצדדים כלל.
ומדוע אין מבנה זה נחשב אוהל? או, לפי הבנת הרמב"ם, מדוע גל גדול המונח בשטח פתוח אינו יוצר אוהל? מפני שבעל הבית גמר בדעתו להשאיר את החומר במקומו, ולכן כל השטח נחשב מלא ממש. לא נשאר שום חלל. אוהל טעון כיסוי ואויר תחתיו, וכאן אין אלא עפר, או צרורות, או תבואה, שאיש אינו מתכוון לפנותם. וזה בדיוק הטעם שהטומאה עולה ויורדת בקו ישר ואינה זזה לשום צד.
סייגו של הברטנורא
הברטנורא מוסיף תנאי חשוב. כל האמור כאן אינו אלא כשאין במקום הטומאה חלל של טפח על טפח על טפח. אם יש שם חלל כזה, כבר עברנו להלכה אחרת לגמרי: אותו כיס אויר הוא אוהל בפני עצמו, והטומאה נעשית כקבר סתום, שדינו שכל המקיפו נטמא. לכן הדין שהטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ואינה מתפשטת לצדדים נאמר דווקא במקרה שאין במקום הטומאה חלל טפח מרובע כזה.
סיכום
ונאסוף את ההלכה יחד: בית שמילאוהו עפר או צרורות ובעליו הודיע שהמילוי נשאר; בית שנתמלא בכרי תבואה שאף אותו גמר בדעתו שלא להזיז; או, לפי הבנת הרמב"ם, גל של צרורות או כרי של תבואה המונחים מחוץ לכל מבנה. ואפילו גל כגלו של עכן, שיעמוד רק כל זמן שהטומאה שתחתיו לא סולקה, די בו כדי לקבוע שלא נשאר חלל, ובמקום שאין חלל אין אוהל. לפיכך, אפילו כשהטומאה מונחת סמוך ממש לכלים, כל זמן שהיא בצדם הכלים טהורים, שהרי הטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ואינה הולכת לצדדים. והברטנורא מוסיף את היוצא מן הכלל: אם יש במקום הטומאה חלל טפח על טפח על טפח, אותו חלל הוא אוהל בפני עצמו והטומאה נעשית כקבר סתום, וכל סביבותיה טמאות. בלא חלל כזה, ובמקום שדעת הבעלים להשאיר הכל כמות שהוא לעת עתה, הטומאה מהלכת בכיוון אחד בלבד, ישר למעלה וישר למטה.