אהלות, פרק י"ד, משנה ז. הפרק עוסק בזיז, בליטה היוצאת מן הכותל, ובשאלה מתי בליטה כזו נחשבת אוהל לעניין טומאת מת. עד כאן ליבן הפרק את המקרה של שני זיזים זה על גב זה, שבכל אחד מהם טפח על טפח ובין זה לזה חלל של טפח, ואחר כך את המקרה של שני זיזים כאלה שאין ביניהם גובה טפח. עכשיו שואלת המשנה את השאלה הבאה: מה יהיה אם הזיזים עצמם קטנים מדי, כך שבאחת ממידותיהם, ברוחב או באורך, אין טפח שלם כלל?
פותחת המשנה: "אין בהן פותח טפח", כלומר אין באחד משני הזיזים טפח על טפח. ומכיוון שנטלת את קנה המידה וגילית שהרוחב הנדרש חסר, מסקנה אחת עולה מיד: אין כאן אוהל, ולפיכך אין דבר שיעכב את הטומאה.
הדין: בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת
וממשיכה המשנה: "בין שיש ביניהן פותח טפח, בין שאין ביניהן פותח טפח", כלומר בין שיש חלל טפח בין הזיז העליון לתחתון ובין שאין, הגובה שביניהם שוב אינו משנה. וכן אין נפקא מינה היכן מונחת טומאת המת: "תחתיהן", מתחת לזיז התחתון, "ביניהן", בחלל שבין השניים, "או על גביהן", מונחת על גב העליון. ההלכה שווה בשלושת המקרים.
יש בזה הפסד ויש בזה רווח בבת אחת. הרווח: אין דבר שימשוך את הטומאה לרוחב, אל מחוץ לזיז, שהרי אין כאן אוהל שיאסוף אותה ויוליך אותה הלאה. ההפסד: מאותו הטעם עצמו אין דבר שיעמוד בפניה גם כלפי מעלה ומטה. ומכאן הכלל של "בוקעת ועולה" ו"בוקעת ויורדת": הטומאה בוקעת למעלה ובוקעת למטה, וחודרת דרך הזיזים לשני הכיוונים.
ובקצרה: מן הרגע שאין כאן טפח שלם ברוחב ובאורך, לא נשאר דבר שיוכל להוליך את הטומאה לצדדים או לחסום אותה. מכל מקום שבו מונחת הטומאה היא עולה ויורדת בטור אנכי אחד, וכל מה שנמצא בטור הזה, למעלה ממנה או למטה ממנה, נטמא.
אותו דין בשתי יריעות
ובהמשך המשנה: "וכן שתי יריעות", "שהן גבוהות מן הארץ" "פותח טפח". המונח יריעות מוכר מפרשת תרומה ומוויקהל פקודי, שם הוא מציין את מכסות האריג של המשכן. כאן התמונה היא של שתי יריעות כאלה, פרוסות שטוחות וישרות, לא תלויות ומשופעות למטה, זו על גב זו. ואם יש בכל אחת מהן טפח שלם בשני הכיוונים, וחלל טפח מפריד ביניהן, הרי כל אחת מהן דין אוהל לה, וההלכה זהה למה שקבע הפרק למעלה בשני זיזים ששניהם נחשבים אוהלים.
וכך יצא הדין שם: שני זיזים, בכל אחד טפח, וביניהם גובה טפח. טומאה תחתיהן, התחתון טמא וכל כלי שנמצא שם נטמא, אבל הטומאה אינה עולה למעלה מזה, שהרי הזיז שלמעלה הוא אוהל החוצץ בפניה. טומאה ביניהן, כל כלי שבחלל האמצעי ההוא נטמא. טומאה על גב הזיז העליון, הטומאה עולה משם ישר למעלה. ובדיוק כך בשתי יריעות פרוסות במידות האלה.
ואם יש ביריעות טפח אבל בין התחתונה לעליונה אין חלל טפח, דינן כהלכה שנאמרה למעלה בשני זיזים במצב הזה: טומאה תחתיהן, מה שתחתיהן טמא; טומאה ביניהן או על גביהן, הטומאה עולה ישר למעלה, ואף הטומאה שבחלל האמצעי עוברת דרך העליונה, שהרי העליונה, שאין תחתיה אוויר של טפח, אינה מועילה לעכב אותה.
המשנה שלפנינו חותמת את הסדרה, וכדאי להביט בשלשלת כולה. כשחסר הפותח טפח הנדרש גם בעליון וגם בתחתון, אין עוד טעם לשאול אם מפריד ביניהם חלל טפח. אבד טפח הרוחב, אבד עמו האוהל. ומשום כך מקום הטומאה, תחתיהן, בחלל שביניהן או על גביהן, אינו משנה דבר: היא בוקעת אנכית לשני הכיוונים. ויריעות דינן כדין זיזים ממש.
מדוע היריעות הן חידוש
החלת כל זה על יריעות היא חידוש לא קטן. היה אפשר לחשוב שיריעה אינה אלא כלי, דבר המקבל טומאה, ודבר שהוא עצמו מקבל טומאה אינו יכול להיות מחיצה המעכבת טומאה. המשנה אחרונה מיישבת זאת ומראה שמשעה שנפרסו יריעות כאלה לשמש כאוהל, השתנה דינן, והן אכן פועלות כחציצה העוצרת את התפשטות הטומאה. ויש מן הפוסקים שמעמידים את המקרה ביריעות שחוברו לקרקע, וזה מה שמוציא אותן מכלל קבלת טומאה. ולפי שתי ההבנות, המסקנה עומדת: זיזים ויריעות הפרוסים כך, שטוחים ואופקיים, זה על גב זה, הלכה אחת להם.