אהלות, פרק יא, משנה ז. המשנה הזאת מציגה אחד המקרים הציוריים ביותר בכל המסכת: כלב בלע חתיכה של בשר המת, ולאחר מכן מת בעצמו כשהוא שוכב פרוש על מפתן הבית, חציו בפנים וחציו בחוץ. האם הבית טמא? ארבעה תנאים מסתכלים על אותו כלב, וכל אחד מהם מודד דבר אחר.
תחילה כלל: טומאה בתוך בעל חיים
לפני שניגש למקרה של המשנה, דרוש לנו כלל שהמשנה מניחה אותו כדבר פשוט. כל זמן שהכלב חי, אין שום נפקא מינה היכן הוא עומד. הוא יכול להיכנס כולו לתוך אמצע הבית ובשר המת בתוך בטנו, והבית יישאר טהור. זהו הכלל של טומאה בלועה בבעלי חיים: טומאה כזאת פשוט אינה מטמאה כלום. ואין הדבר מוגבל לכלב. טומאה שנבלעה בתוך אדם או בתוך בהמה דינה שווה: כל זמן שאותו אדם או אותה בהמה חיים, הטומאה הבלועה משותקת ואינה מעבירה דבר.
אלא שמשנתנו עוסקת ברגע שלאחר מיתת הכלב. עכשיו בשר המת הבלוע חוזר להיות בעיה הלכתית פעילה, ונבלת הכלב מזדמנת דווקא במקום הגרוע ביותר האפשרי.
המקרה
"כלב שאכל בשר המת", כלב אכל מבשרו של מת, "ומת הכלב", ולאחר מכן מת הכלב עצמו, "ומוטל על האסקופה", וגופו שוכב מוטה לרוחב מפתן הפתח. נצייר את התנוחה בדיוק: הבטן, שבתוכה בשר המת, מונחת בחוץ; הצוואר והראש נכנסים לתוך הבית. השאלה שלנו היא אם הטומאה שיושבת באותה בטן מצליחה לחדור אל תוך הבית.
רבי מאיר: מודדים את הצוואר
רבי מאיר אומר שהכל תלוי בעובי צווארו של הכלב. "אם יש בצוארו פותח טפח, מביא את הטומאה": אם יש בצוואר פתח של טפח, הוא מביא את הטומאה אל תוך הבית. "ואם לאו, אינו מביא את הטומאה": ואם אין בו טפח, אינו מביא.
ואיך נדע אם יש בצוואר רוחב טפח? לוקחים חוט ומקיפים בו את הצוואר. אם ההיקף שלושה טפחים, זה סימן מובהק שהרוחב הוא טפח, לפי הכלל הרגיל: "כל שיש ברוחבו טפח, יש בהיקפו שלושה טפחים".
ומה מועיל רוחב של טפח? כיוון שהמעבר דרך הצוואר רחב טפח, נעשה חלקו העליון של הכלב אוהל על הטומאה שתחתיו. אותו אוהל מוליך את הטומאה קדימה, מן הבטן דרך הצוואר, ומצטרף לאוהל הבית עצמו. בלי טפח אין אוהל שיוליך דבר, והבית נשאר טהור.
רבי יוסי: אף בלי טפח, מודדים כלפי מעלה
רבי יוסי אומר שאין הדבר נגמר כל כך מהר. אף אם אין בצוואר פותח טפח, עדיין לא סיימנו, ויש צורך במדידה מדוקדקת. "רואין את הטומאה": מסתכלים היכן בדיוק מונחת הטומאה, כלומר באותה נקודה בבטן הכלב שבה נמצא בשר המת, ומודדים משם ישר כלפי מעלה, כאילו משלשלים חוט משקולת או מכוונים קרן אור אנכית.
ולמה ישר למעלה? משום שכשאין אוהל אנו עוסקים בטומאה רצוצה, טומאה דחוקה במקומה שאין עליה כיסוי לפשט אותה לצדדים. טומאה כזאת עולה בטור אנכי ישר. אם כן, כל השאלה היא היכן פוגע אותו טור. "מכנגד המשקוף ולפנים, הבית טמא": המשקוף הוא הקורה שבראש הפתח שהדלת נסגרת כנגדה. אם הטומאה, כשמודדים ממנה כלפי מעלה, מגיעה כנגד קו המשקוף או פנימה ממנו, הרי נכנסה לאוויר הבית והטומאה מתפשטת בכל הבית. "מכנגד המשקוף ולחוץ, הבית טהור": ואם הקו האנכי היוצא מן הבטן היה נופל מחוץ לפתח ולא בתוכו, הבית טהור.
שים לב להנחה שמונחת ביסוד הדברים: המשנה מקבלת כמובן מאליו שאין בבטנו של כלב חלל של טפח על טפח, ולכן הבטן עצמה אינה אוהל לעולם. המקום היחיד שבו יכול להיווצר אוהל הוא הצוואר, ובמקרה של רבי יוסי כבר קבענו שהצוואר צר מדי. ממילא הטומאה עולה למעלה בקו ישר, והכל תלוי אם אותו טור עולה בתוך הפתח או מחוצה לו.
רבי אליעזר: לאיזה כיוון פני הכלב?
רבי אליעזר ניגש לתמונה מכיוון אחר לגמרי. "פיו לפנים, הבית טהור": אם פי הכלב מכוון כלפי פנים, כך שהפתח האחר שלו, שמאחוריו, פונה אל הרחוב, הבית נשאר טהור. "פיו לחוץ, הבית טמא": אבל אם התנוחה הפוכה, הפה כלפי חוץ והפתח האחורי כלפי פנים, הבית נטמא.
וטעמו: "שהטומאה יוצאת דרך שוליו", הטומאה עתידה לצאת דרך הפתח התחתון של הבהמה. רבי אליעזר מדבר באותם נתונים עצמם, צוואר שאין בו טפח ובטן המונחת מחוץ לבית, ואף על פי כן הוא אומר שהגורם המכריע הוא הכיוון שאליו הטומאה הולכת. מן הרגע שהכלב בלע את הבשר, דרכו הטבעית הייתה לצאת מאחור. לפיכך הכתובת ההלכתית של הטומאה נקבעת לפי אותה נקודת יציאה. פה בפנים ואחור בחוץ פירושו שהטומאה בדרכה לצאת מן הבית, ולכן הבית טהור. פה בחוץ ואחור בפנים פירושו שהטומאה בדרכה להיכנס לבית, ולכן הבית טמא.
רבי מאיר ורבי יוסי אינם מקבלים את הסברה הזאת כלל. טענתם היא שדרך היציאה פועלת רק בשעה שהכלב חי, ומשמת הכלב שוב אין דבר עתיד לצאת ממנו בשום מקום. נמצא ששני חלקי הטענה של רבי אליעזר אינם נפגשים לעולם: בשעה שהכלב היה חי והמזון היה נע בתוכו, לא הייתה טומאה כלל, שהרי טומאה בלועה בבעל חיים אינה מטמאה; ועכשיו שיש טומאה, כבר פסק תהליך העיכול. זו התשובה הקלסית של "מאן דשפך", שני התנאים אינם מתקיימים יחד לעולם, ולפיכך אין נקודת היציאה העתידית יכולה להיות הגורם המכריע.
רבי יהודה בן בתירא: בין כך ובין כך טמא
"רבי יהודה בן בתירא אומר: בין כך ובין כך טמא", בין באופן זה ובין באופן זה הבית טמא. הברטנורא מבאר שדבריו מוחקים כל אחת ואחת מן ההבחנות שלמדנו:
- בין שהפה כלפי פנים ובין שהוא כלפי חוץ.
- בין שהטומאה, במדידה ישרה כלפי מעלה מן הבטן, נופלת בתוך הפתח ובין שנופלת מחוצה לו.
- בין שיש בצוואר רוחב טפח ובין שאין בו.
בכל אחד מן המצבים האלה הבית טמא. רבי יהודה בן בתירא מסכים לגישה היסודית שדנים בטומאה לפי המקום שהיא עתידה לצאת ממנו, אלא שלדעתו נקודת היציאה אינה קבועה לכיוון אחד. הבשר הבלוע עשוי לצאת מאחור בדרך העיכול הרגילה, ועשוי בהחלט לצאת גם מלפנים, שהרי כלב מקיא הרבה את מה שאכל. וכיוון שיש לטומאה יציאה בשני הקצוות, אין נפקא מינה איזה קצה פונה אל הבית. בין כך ובין כך נחשבת הטומאה כמגיעה לתוכו, והבית טמא.
כמה זמן עד שהבשר אינו נחשב עוד?
המשנה עוברת לשאלה הבאה המתבקשת: "כמה תשהה במעיו", כמה זמן צריך בשר המת לשהות בתוך הבהמה עד שנאמר שנתעכל לגמרי ואינו יכול עוד להעביר טומאה כלל? משעבר אותו זמן, כל המקרה שניתחנו מתפוגג, שהרי לא נשאר מן הבשר דבר בשעה שמתה הבהמה.
בכלב, השיעור הוא "שלושה ימים מעת לעת", שלושה ימים הנמנים מנקודת זמן אחת לאותה נקודה עצמה, כלומר שלושה מחזורים שלמים של עשרים וארבע שעות. נניח שהכלב בלע את החתיכה ביום שני בתשע בבוקר: מונים ליום שלישי בתשע, לרביעי בתשע, ולחמישי בתשע. אם הכלב מת רק לאחר שעברה יום חמישי בתשע, אין כאן שאלת טומאה כלל, שכן הבשר כבר נתעכל ואיננו.
הברטנורא מביא דרשה נאה מן הגמרא במסכת שבת המבארת מדוע עיכולו של הכלב אטי כל כך. "גלוי וידוע" לפני הריבונו של עולם שמזונותיו של כלב מצויים לו במשׂורה; אין הבריה הזאת מצליחה בקלות להשיג את מה שהיא צריכה. לפיכך סידר הריבונו של עולם ("משהא אכילתו") שכל מה שהוא אוכל ישהה בתוכו שלושה ימים, כדי שיישאר שבע וכדי לחוס עליו מצער הרעב. "ורחמיו על כל מעשיו", רחמיו על כל מה שברא. עצם בניין מעיה של הבריה הזאת הוא ביטוי של חסד אלוקי, שנעשה כדי שלא תסבול. ואותו עיכול מתמהמה הוא בדיוק מה שמוליד את שיעור שלושת הימים שלנו: משעברו שלושה ימים, לא נשתייר מן הבשר דבר ואין עוד טומאה לדבר בה.
עופות ודגים
"ובעופות ובדגים", אבל בעופות ובדגים שבלעו בשר המת, השיעור קצר בהרבה: "כדי שתיפול לאור ותישרף", כשיעור הזמן שהיה לוקח להשליך את הבשר לאש ולשרפו. כלומר, למעשה מיד; מכיוון שאכלה בריה כזאת את הבשר, אנו רואים אותו כמעוכל. "דברי רבי שמעון", זו דעתו של רבי שמעון.
"רבי יהודה בן בתירא אומר: בעופות ובדגים מעת לעת". רבי יהודה בן בתירא סובר שבעופות ובדגים צריך להמתין מעת לעת שלם, עשרים וארבע שעות תמימות.
לסיכום
כלב בלע בשר המת, מת, ומוטל על המפתן כשבטנו מחוץ לבית וראשו וצווארו בפנים. בשעה שהיה חי לא היה כלום נטמא, שהרי טומאה בלועה בבעל חיים אינה מעבירה דבר. עכשיו שמת: רבי מאיר מודד את הצוואר, ופותח טפח יוצר אוהל המביא את הטומאה פנימה ומצטרף לאוהל הבית. רבי יוסי אומר שאף בלי טפח משלשלים קו אנכי מן הטומאה שבבטן: הגיע כנגד המשקוף או פנימה, הבית טמא; נפל מחוץ לפתח, הבית טהור. רבי אליעזר דן לפי הכיוון שאליו פונה הכלב, שהרי הטומאה עתידה לצאת מאחור: פיו לפנים, טהור; פיו לחוץ, טמא. רבי יהודה בן בתירא מטמא בכל אחד מן המצבים האלה, מפני שהטומאה עשויה לצאת משני הקצוות, מלפנים ומאחור. וכל הדיון הזה אינו אלא בתוך זמן העיכול: שלושה ימים שלמים בכלב, ובעופות ובדגים מיד לדעת רבי שמעון, ומעת לעת שלם לדעת רבי יהודה בן בתירא.