אהלות, פרק י, משנה ז. כאן מעמידה המשנה קדירה של חרס בפתח הבית ושואלת כיצד הטומאה מתפשטת: האם הקדירה מצטרפת לאוהל הבית, האם היא עוצרת את הטומאה, או שהטומאה פשוט בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת בקו ישר.
נצייר לעצמנו את המצב. קדירה של חרס מונחת מקצתה על האסקופה, המדרגה שלפני הפתח, ומקצתה בפתח עצמו. הפרט המכריע הוא צורתה של הקדירה: רחבה למטה בשוליה וצרה כלפי מעלה, כמעין גביע גלידה הפוך, כשפי הקדירה בקצה הרחב שלמטה. מחמת צורה זו אפשר להניחה כך שכל פיה יהיה מחוץ לקו הפתח (אדם העומד על הגג ומביט ישר למטה יראה את כל פי הקדירה), ובכל זאת גוף הקדירה, שמתרחב כלפי מטה, נכנס טפח שלם לתוך הבית.
עיון בלשון המשנה
המשנה פותחת: "היתה נתונה בצד האסקופה", הקדירה הונחה סמוך למדרגה שבפתח, בתוך חלל הפתח עצמו. ומיד מגדירה המשנה את מקומה במדויק: "שאם תלה הרי היא נוגעת במשקוף פותח טפח", כלומר אם היו מגביהים אותה ישר למעלה היתה נוגעת במשקוף (הקורה שעל גבי הפתח) כשטפח ממנה נופל בצד הפנימי. מותחים חוט, או מכוונים קרן לייזר, מן הכלי ישר למעלה: כל פי הכלי עדיין נופל מחוץ לבית, ואילו טפח מרוחב הכלי נופל בתוכו.
המקרה הראשון: הקדירה מונחת על הרצפה
במקרה הפותח הכלי מונח ישר על קרקע הפתח. אין איש מגביה אותו בפועל; ההגבהה נזכרה רק כדרך למפות את מקומו. וכך ההלכה: "טומאה תחתיה", אם הטומאה נמצאת תחת הכלי, "בתוכה", בתוכו, "או על גבה", מעליו, אז "טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת". הטומאה בוקעת בעמוד ישר כלפי מעלה ומטמאה כל מה שנמצא באותו עמוד, ובוקעת ויורדת למטה באותו אופן בדיוק. לצדדים אינה מתפשטת כלל, שהרי אין כאן שום אוהל שיוליך אותה הלאה.
המקרה השני: הקדירה גבוהה טפח מן הרצפה
"היתה גבוהה מן הארץ טפח": הכלי מוגבה עתה טפח לפחות מעל הקרקע. אם נמצאה טומאה תחתיו, מכריזה ההלכה על החלל שתחתיו ועל הבית כאחד לטומאה: כלים המונחים תחת הכלי נטמאים, וכן כלים העומדים בכל מקום בתוך הבית.
הטעם הוא שחלל של טפח תחת הכלי הוא אוהל בפני עצמו. שכב שם בדמיונך והבט למעלה: תחתית הקדירה היא הגג שמעליך. וכיוון שטפח מגג זה נמשך על פני האסקופה ולתוך הבית, מצטרף האוהל הזעיר הזה לאוהל הבית; שניהם נחשבים כאחד, וממילא כל מה שתחת הכלי וכל מה שבתוך הבית נכלל בו.
ואף על פי כן מוסיפה המשנה: "תוכה וגבה טהור". מה שבתוך הכלי ומה שמונח על גבו מבחוץ נמלטים מן הטומאה, שהרי הקדירה עצמה עוצרת את התפשטות הטומאה. ודומה הדבר להלכה שנתבארה למעלה בכלי שעושה אוהל: משיש טפח אוויר תחתיו אומרים גוד אסיק ורואים את הכלי כאילו נמשכו דפנותיו למעלה עד המשקוף. כלי טהור שמצטרף בכך לכותל או לגג ראוי לשמש מחיצה, ולפיכך תוכו וגבו נשארים בטהרתם.
שונה הדין כשהטומאה "בתוכה", בתוך הכלי, "או על גבה", תלויה מעליו. אז "הכל טמא", ואין דבר נמלט. הטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת בעמודה; ביורדה היא מטמאה את הקדירה, וממשיכה אל טפח האוויר שתחתיה שהוא אוהל, ומשם אל הבית, שהרי טפח מרוחב הכלי מונח על פני האסקופה והחלל שתחתיו הוא אוהל אחד רצוף. הקדירה אינה מועילה עתה כלום, שכבר נטמאה מן הטומאה שבתוכה או שעל גבה. וכלי טמא אינו נחשב כהמשך כותלי הבית, ואין אומרים בו גוד אסיק כלל. וכיוון שאין דבר החוסם את הטומאה, היא ממלאה את האוהל שלמטה, ואותו אוהל רצוף עם פנים הבית, וכל הבית נטמא.
המקרה השלישי: הקדירה נמשכה כלפי חוץ
המקרה האחרון: הכלי מוגבה שוב טפח ועדיין מונח בתוך הפתח, אלא שהוסע מקצת כלפי חוץ. "שאם תלה אינה נוגעת במשקוף פותח טפח": אם היו מגביהים אותו לא היה מגיע למשקוף בטפח בצד הפנימי. "או מדובקת במשקוף": או שהוא דבוק ממש במשקוף, עד שבהגבהתו יימצא כולו מחוץ למסגרת העליונה. וכל מה שכן נופל תחת המשקוף פחות מטפח הוא.
וההלכה: "טומאה תחתיה, אין טמא אלא תחתיה". אמת, יש טפח אוויר תחת הכלי והוא אכן עושה אוהל, אלא שהטומאה מצומצמת לחלל זה בלבד. כיוון שאין אפילו טפח מן הקדירה נמשך על פני האסקופה, אין דבר המחבר את האוהל שתחתיה לאוהל הבית, ולפיכך כלים שבתוך הבית טהורים. וכן כלים שבתוך הכלי או על גבו אינם נטמאים, שהרי הכלי מונע מן הטומאה לעלות. גם במקרה זה אומרים גוד אסיק: הגבה את הכלי במחשבתך והוא נמצא נסמך לצדו החיצון של מלבן הפתח. וכיוון שהוא טהור ומצטרף משנמשך כך לצד האוהל, הרי הוא חוצץ ועוצר את הטומאה.
שלושת המקרים יחד
משנתנו עוסקת בקדירה המונחת בפתח הבית, ומונחת כך שאם יגביהוה ישר למעלה יימצא כל פיה מחוץ לפתח (שהכלי צר למעלה), ואילו טפח מרוחבה, מלמטה במקום שהיא מתרחבת, יבוא ויונח על הצד הפנימי.
- מונחת על הקרקע: טומאה תחתיה, בתוכה או על גבה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, ולשום מקום אחר אינה הולכת. אין כאן אוהל שימשוך אותה לצדדים.
- גבוהה טפח, וטומאה תחתיה: כלים שתחת הכלי וכלים שבתוך הבית כולם נטמאים, שהרי טפח מן הכלי נמשך על הצד הפנימי, ונמצא האוהל שנוצר תחתיו מצטרף עם אוהל הבית לאחד. ותוכה ומה שמונח על גבה נשארים טהורים: הכלי טהור, ולפיכך מושכים אותו למעלה עד המשקוף והוא חוסם את הטומאה.
- גבוהה טפח, וטומאה בתוכה או על גבה: אין דבר נמלט. הטומאה יורדת, מטמאה את הכלי, ממשיכה אל האוהל שתחתיו, ואותו אוהל פתוח כלפי פנים הבית. וכלי טמא שוב אינו ראוי שיאמרו בו גוד אסיק לצרפו לכותל או לגג, ואינו יכול לשמש חציצה.
- נמשכה כלפי חוץ, באופן שבהגבהתה יישאר בצד הפנימי פחות מטפח, או שהיא דבוקה במשקוף ואין ממנה כלום בתוך הבית: טומאה שתחתיה אכן עושה אוהל בטפח המוגבה, ולפיכך החלל שתחתיה טמא, אבל אין לאוהל זה חיבור לאוהל הבית, והבית נשאר בטהרתו.
כל דיני המשנה הזאת תלויים בשני שיעורים: האם הכלי גבוה טפח, שיעשה אוהל תחתיו, והאם טפח מן הכלי נמשך על צדו הפנימי של הפתח, שיחבר את אותו אוהל לאוהל הבית. ועליהם מצטרף עיקרון שלישי: כלי טהור נמשך למעלה בגוד אסיק ובכך חוסם את הטומאה, ואילו כלי שנטמא הוא עצמו מאבד את הכוח הזה.