אהלות, פרק א, משנה ז. עד כאן עסק הפרק בשיעורים ובמניינים: כמה צריך מכל דבר, וכמה פרטים מצטרפים זה לזה. עכשיו קובעת המשנה כלל שיוצא לגמרי מעולם הכמויות: "האיברים אין להם שיעור", לאיברים לא נקבע שיעור מינימלי כלל. איבר מן המת, וכן איבר מן הבהמה או מן השרץ, מטמא בכל שיעור שהוא, קטן ככל שיהיה.
כוחו של הדבר מתברר רק על רקע המקרה הרגיל. בשר שנפרד, בין שבא מן המת, בין מנבלת בהמה או חיה, בין מן השרץ, צריך להגיע לשיעור מסוים כדי לטמא. השיעורים הללו מנויים כאן במשנתנו. ואם ירצה השם, המשנה שאחריה תבאר שהטומאה המדוברת כאן היא טומאת מת שלמה בכל שלושת ערוציה: במגע, בנגיעה ישירה; במשא, בנשיאת הדבר אף שלא נגע בו כלל; ובאוהל, בשהייה עמו תחת קורת גג אחת. אבל איבר שלם פטור מכל שיעור.
מה נחשב איבר
הברטנורא נותן כאן את ההגדרה, והיא תלווה אותנו לאורך כל המסכת: איבר הוא חלק מן הגוף שנמצאים בו שלושה דברים יחד, בשר, עצמות וגידין, כלומר בשר, עצם וגיד. ומה הם בדיוק גידין? אלו הדברים שבהם תופרים וקושרים את התפילין שלנו, הגיד הנמשך מן הבהמה: עצב, כלי דם, רצועה מחברת. מי שמסתכל בו סבור שהוא חוט רגיל. פחות משלושתם יחד אינו נחשב איבר.
ואין לטעות במונח. אין דורשים יד שלמה או רגל שלמה. "איבר" של המשנה פירושו שמה שאני מחזיק בידי הוא חתיכה מן הגוף שיש בה עצם, וכלים מן הסוג הזה, ובשר. המשנה שלפנינו תוסיף ותפרט בהמשך.
לשון המשנה
לאחר שקבעה שהאיברים אין להם שיעור, המשנה מפרטת. "אפילו פחות מכזית מן המת": אפילו חתיכה שאין בה כזית שנלקחה מן המת, אף שכזית הוא השיעור שהיה נדרש בדרך כלל. "ופחות מכזית מן הנבלה": וכן חתיכה שאין בה כזית שנלקחה מן הנבלה, וכזית הוא כשיעור זית, שהוא השיעור הרגיל לחתיכת בשר שנפרדה סתם מן הנבלה. "ופחות מכעדשה מן השרץ": וחתיכה קטנה אף מכעדשה שנלקחה מן השרץ, שהעדשה היא השיעור שנקבע לשרצים, ובשר שרץ צריך בדרך כלל להגיע לכעדשה כדי לטמא. ואף על פי כן, כשמה שלפניך הוא איבר אמיתי, ההלכה היא "מטמאין טומאתן", מטמאים בטומאתם, והטעם הוא בדיוק זה: בשר, גידין ועצמות כולם בידך בבת אחת.
הברטנורא מזכיר בדרך אגב שאותו דין נאמר גם באיבר שנפרד מאדם חי, רחמנא ליצלן. בין שנפרד מגוף חי ובין שנפרד מגוף שכבר מת, איבר כזה מטמא בטומאת מת שלם, ואין צריך כזית. האיברים אין להם שיעור, אבל רק בתנאי שיש בהם גידין ועצמות עם מדת בשר כלשהי.
יישום מפתיע: הכליה
חשוב על כליה. היא איבר שלם בפני עצמו, ואף על פי כן אין בה עצם כלל. לפיכך כליה שנפרדה מן המת אינה מטמאה מדין איבר, אף אם יש בה כזית, משום שאחד משלושת המרכיבים הנדרשים חסר לגמרי.
המשנה מלמדת גם את הדין בבהמה: איבר שנפרד מבהמה או מחיה, בין שהייתה עדיין חיה ובין שכבר מתה, מטמא טומאת נבלה בלא שיעור כזית, וגם כאן רק כשנמצאים בו בשר, גידין ועצמות יחד. ואילו בשרץ, בשר שנפרד ממנו צריך שיעור כעדשה, כשיעור עדשה, כדי לטמא, אבל שרץ שלם, וכמו כן איבר שנפרד ממנו, מטמא בלא שום שיעור.
מחשבה לסיום: עצמות שחזרו לחיות
נסיים בנעימה שמחה יותר. האייבערשטער הוליך את יחזקאל הנביא לבקעה הנקראת בקעת דורא, אותו מקום עצמו שבו הקים נבוכדנצר את הפסל העצום שלו. פזורות היו שם עצמותיהם של שבט אפרים, שיצאו ממצרים לפני שמשה רבנו התיר להם לצאת, ולידן עצמותיהם של אותם שסירבו להשתחוות לצלם המלך. חנניה, מישאל ועזריה יצאו מן הכבשן ללא פגע, ונבוכדנצר שפך את חמתו על השאר.
שאל הקדוש ברוך הוא את יחזקאל: התאמין שעצמות כאלה תחיינה שוב? ואז הוריד האייבערשטער את טל תחיית המתים ופתח את אוצר הנשמות, ועלו על אותן עצמות בשר, וגידים, ועור, ועצם קרבה אל עצם חברתה. אנשים עמדו על רגליהם והתחילו להלך, וכולם בוכים. רצה יחזקאל לדעת למה הם בוכים בשעה שזכו לתחיית המתים. הסבירו לו את פחדם: אולי כבר נוצל חלקם, ולא יהיה להם חלק בתחייה הגדולה העתידה לבוא. אמר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל להרגיעם: כשם שחיו בשעה הזאת, כך יחיו אז. לאחר מכן חיו חיים רגילים, נשאו נשים והעמידו משפחות. התנא רבי יהודה בן בתירא העיד על עצמו שהוא מבני אותם שקמו באותה תחייה.
באותה שעה ממש היה נבוכדנצר מרים אל פיו כוס מגולפת מעצם, והיא התחילה מרתתת בידו. צעק המלך, מה קורה כאן? אמרו לו שזה מעשה עצמותיהם של בני ישראל, ושתחיית המתים מתחוללת עכשיו. אז פרחה הכוס וטפחה לו על פניו. נזדעזע נבוכדנצר עד שעמד ופתח בשירה לפני הקדוש ברוך הוא, וכמעט שהאפילה שירתו על שירתו של דוד המלך, עד שבא מלאך וסטר לו על לחיו כדי להשתיקו. הרבי מקוצק העמיד על נקודת ההבדל בין השניים: דוד המלך אמר שירה אף בשעה שסטרו לו על פניו, ונבוכדנצר היה צריך לראות מתים קמים לתחייה כדי שיצא צליל אחד מפיו.
ולכן, בשעה שאנו יושבים ולומדים איברים, ועצמות, וגידים, נזכור שיום של תחיית המתים עתיד לבוא. חז"ל מלמדים שהדברים האלה מטמאים מטעם אחד: פעם שכנו בהם חיים. ואם פעם שכנו בהם חיים, בהכרח יחזרו אליהם החיים.