אהלות, פרק ט, משנה ו. הפרק כולו עוסק בשורה ארוכה של מקרים בכוורת (כלי חרס גדול) המונחת בפתח הבית, כך שמקצתה בתוך הבית ומקצתה בולטת לאוויר שבחוץ. המשנה משנה בכל פעם פרט אחד ושואלת כיצד הטומאה עוברת: אל תוך הבית, תחת הכוורת, לתוך הכוורת, או על גבה.
משנתנו היא השלישית בסדרה של מקרים מקבילים. קודם לכן דיברה המשנה בכוורת שלמה ותקינה שפיה פונה כלפי חוץ, ושאלה מה הדין כשהוגבהה טפח מן הקרקע. אחר כך דיברה בכוורת שאינה עומדת לשמש עוד ככוורת, ואף היא מוגבהת טפח. עכשיו חוזרת המשנה לכוורת כשרה ושלמה, ורק פרט אחד נשתנה: פיה פונה כלפי פנים, אל תוך הבית, ולא כלפי חוץ. ושוב השאלה היא מה הדין כשאינה מונחת על הרצפה אלא גבוהה ממנה טפח.
המקרה
"הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח", הכוורת גבוהה טפח מן הקרקע. אותו טפח של חלל ריק שתחתיה משנה את כל התמונה, שכן חלל טפח תחת דבר המאהיל נעשה אוהל, והאוהל מוליך את הטומאה מקצהו האחד ועד קצהו האחר.
ומכאן מונה המשנה את המקומות שבהם עשוי להימצא כזית הטומאה: "טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ", הטומאה תחת הכוורת, בכל מקום שבאותו חלל; "אוֹ בַבַּיִת", או שהטומאה במקום כלשהו בבית; "אוֹ בְתוֹכָהּ", או שהטומאה בתוך הכוורת עצמה; "אוֹ עַל גַּבָּהּ", או שהיא מונחת על גבה. והדין בכל אלו אחד הוא: "הַכֹּל טָמֵא".
מדוע כל המקרים שווים
נתחיל בטומאה המונחת תחת הכוורת, ואפילו באותו חלק הבולט אל מחוץ לבית. חלל הטפח שתחת הכלי הוא אוהל, ולפיכך הטומאה ממלאה את כל אותו חלל מקצה לקצה. וכיוון שהכוורת נמשכת אל תוך הבית, נמצא שהחלל שתחתיה פתוח אל הבית, והטומאה נכנסת פנימה וממלאת את הבית. ומשנתמלא הבית טומאה, נכנסת הטומאה אף לתוך הכוורת, שהרי פיה של כוורת זו פונה אל תוך הבית, ואין דבר החוצץ בפניה.
ועכשיו אותו מצב עצמו מן הכיוון ההפוך: הכזית מונח במקום כלשהו בבית ולא תחת הכלי. הטומאה מתפשטת בכל הבית; ומן הבית היא יורדת אל טפח האוויר שנתפס תחת הכוורת וממלאת גם אותו; וכיוון שפיו של כלי זה פונה אל תוך הבית, אף כל מה שבתוך הכוורת נטמא.
הנח את הטומאה בתוך הכוורת, והמעשה חוזר על עצמו. הטומאה יוצאת דרך הפה, והפה פונה אל תוך הבית, ולפיכך הבית נטמא, ומן הבית מגיעה הטומאה אל החלל שתחת הכוורת.
ולסוף, הנח את הטומאה על גב הכוורת, ואפילו על אותו חלק שמחוץ לבית. אף כאן הכל טמא. הטומאה יורדת למטה כנגדה, והכוורת כלי היא, וכלי אינו חוצץ בפני הטומאה. נמצא שהטומאה מגיעה אל החלל שתחתיה, וכיוון שאותו חלל גבוה טפח הרי הוא אוהל, ומשם עוברת הטומאה אל הבית ומן הבית אל תוך הכוורת. ושוב, הכל טמא.
נקודת ההשוואה האחת
ואם כן, מה חידשה משנה זו לאחר המקרה הקודם שבו היה הפה פונה כלפי חוץ? שם לא היו הדינים שווים: כלים שהיו מונחים בתוך אותה כוורת היו מוגנים, וטומאה שבבית לא היתה מגיעה אליהם. אלא שאותה הגנה תלויה כל כולה בכיוון שאליו פונה הפה. פונה כלפי חוץ וסדקיה פקוקים בקש, הרי הכלי חתום ומופרש מפני טומאת הבית. אבל משפונה הפה אל תוך הבית, אין כאן שום מחיצה, והטומאה עוברת לכל צד בלא עיכוב.