אהלות, פרק ח, משנה ו. משנתנו עוסקת במקרה שבוחן עד כמה מרחיקה לכת ההגנה של כלי חרס המוקף צמיד פתיל, והיא מלמדת חידוש מפתיע: אותו צמיד פתיל עצמו שמציל את החבית איננו מציל את הבית.
שתי חביות, שני חצאי זיתים
משנתנו פותחת: "שתי חביות", שתיהן כלי חרס. ומיד היא מפרטת מה מונח בתוכן: "ובהן כשני חצאי זיתים", בתוך החביות הללו מונחים שני חלקים מן המת, וכל חלק אינו אלא כחצי כזית, אחד מהם בחבית הראשונה ואחד בשנייה.
ממשיכה המשנה: "מוקפות צמיד פתיל". זה מונח מוכר לנו ממסכת כלים. מוקף פירושו מסובב, מאותו שורש של הקפות, סביב וסביב; צמיד פתיל פירושו סתימה הדוקה ושלמה. במקרה שלנו שתי החביות סתומות בדרך זו. ועוד: "ומונחות בתוך הבית", שתיהן עומדות בתוך אותו בית עצמו.
הדין: החביות טהורות והבית טמא
המשנה פוסקת: "הן טהורות". כלומר החביות עצמן וכל מה שמונח בתוכן נשארים טהורים. שהרי אם בודקים כל חבית בפני עצמה, יש בה פחות מכזית טומאת מת, ופחות מכזית אין בו שיעור לטמא.
אלא ששתי החביות עומדות תחת קורת גג אחת, תחת אוהל אחד. ולכן מסיימת המשנה: "והבית טמא". כדרכה של מסכת זו, "הבית" פירושו כל מה שנמצא בתוך הבית: כל דבר שאינו סגור בכלי המוקף צמיד פתיל, שאינו מסובב וסתום כל כולו. כל אלה נטמאים.
כיצד ייתכנו שני הדינים יחד?
מיד עולה שאלה: האם צמיד פתיל חוסם את הטומאה בפנים או לא? והתשובה מתגלה כ"כן ולא" גם יחד. הברטנורא מעמיד לנו את הגבול. האוהל פועל בשני כיוונים בבת אחת: טומאה שמחוצה לו אינה נכנסת פנימה, וטומאה שתחתיו אינה יוצאת חוצה. ואולם כוחו של כלי חרס המוקף צמיד פתיל מוגבל יותר: מן החוץ אין דבר חודר לתוכו, אבל מה שבתוכו אינו נמנע מלצאת אל החוץ.
ההבחנה האחת הזאת מסבירה את כל הדין. מפני שאין הטומאה נכנסת, החבית ומה שבתוכה מוגנים ונשארים טהורים. אבל מפני שאין הטומאה שבפנים נעצרת מלצאת, רואים את שני חצאי הזיתים כאילו יצאו ונפגשו תחת הגג האחד של הבית. שני חצאים תחת אוהל אחד מצטרפים לכזית שלם, והבית טמא.
כשנפתחה אחת החביות
המשנה ממשיכה: "נפתחה אחת מהן", אחת מן השתיים נפתחה, והשנייה עדיין מוקפת צמיד פתיל, סתומה מכל צדדיה. וזה הדין: "היא והבית טמאים", החבית שנפתחה טמאה, וכן כל מה שיש בבית. ולאחר מכן: "וחברתה טהורה", החבית השנייה, שסתימתה שלמה, אינה נפגעת ונשארת טהורה.
וכאן מיושם אותו כלל עצמו לשני כיוונים. לגבי הבית: צמיד פתיל מעולם לא היה בכוחו לעכב את הטומאה בפנים, ולכן שוב רואים את שני החצאים כיוצאים ומצטרפים לכזית שלם, וכל מה שבבית נטמא. לגבי החביות: צמיד פתיל אכן מונע מן הטומאה להיכנס, ולכן החבית שעודה סתומה טהורה ממש. אבל לחבית שנפתחה אין מגן כזה: היא עומדת תחת גג המאהיל על המת, ולפיכך היא מקבלת טומאה.
המקרה המקביל: שני חדרים בצדדים
לאחר מכן מרחיבה המשנה את ההלכה: "וכן שני חדרים שהן פתוחים לבית", והוא הדין בשני חדרים הנפתחים אל הבית. (המילה חדר פירושה פשוט חדר. אנו קוראים לתלמוד תורה לילדים קטנים "חדר", מפני שהיה חדר מיוחד שבו למד הרבי עמם.)
דמיינו בית שיש בו תא מימינו ותא משמאלו, וביניהם מסדרון או חדר מרכזי. הפתח הראשי של הבית אינו מוליך לאף אחד מן החדרים הצדדיים, אלא אל החלל שבאמצע. ומן החלל האמצעי יש פתח אל כל אחד מן החדרים הצדדיים, אבל לאף אחד מהם אין פתח לרשות הרבים. עתה הניחו בכל אחד מהם חצי כזית טומאת מת, וסגרו את שתי דלתותיהם.
מה נטמא? רק החדר האמצעי. כאן אין כלל כלי סתום, ואם כן מה פועל כאן? הברטנורא, בסוף דבריו, מזכיר כלל שכבר פגשנו: סוף טומאה לצאת, הטומאה עתידה לצאת. היא לא תישאר בבית לעולם; בסופו של דבר יוציאו אותה. וכיוון שהדרך היחידה לצאת עוברת בשטח האמצעי, רואים את הטומאה כעוברת שם. וזה די והותר כדי לטמא את החדר האמצעי.
אבל החדרים הצדדיים אינם נפגעים ונשארים טהורים. הברטנורא נותן את הטעם בסוף דבריו: אין דרך טומאה להיכנס, אין לטומאה דרך כניסה. אפשר להקשות: הרי הטומאה מונחת שם בפנים ממש! אלא שמה שמונח שם אינו אלא חצי כזית, וחצי כזית לעצמו אין בו שיעור לטמא. רק הכלל שסוף טומאה לצאת הוא שמושך כל חצי אל החלל האמצעי ומשם אל הפתח, ושם מצטרפים שני החצאים לכזית שלם ומטמאים את החלל האמצעי. אבל תנועה פנימה אינה מדרכה של טומאה, והדלתות סגורות, ולכן כל חצי כזית נשאר סתום במקומו, ואין באף אחד מן החדרים שיעור להיטמא בו.
סיכום
פתחנו בשתי חביות סתומות בבית אחד, ובכל אחת מהן חצי כזית טומאת מת. כלי חרס המוקף צמיד פתיל מונע מטומאה להיכנס, אך אינו מונע מטומאה לצאת. וכיוון שהטומאה אינה כלואה, רואים את שני החצאים כיוצאים ומצטרפים לכזית שלם, ולכן כל מה שבבית טמא, ואף על פי כן, והוא הפלא, החביות ומה שבתוכן נשארים טהורים.
נפתחה אחת החביות, הבית טמא מאותו טעם ממש; החבית שנפתחה מקבלת טומאה, שהרי עתה היא עומדת בלא מגן תחת גג המאהיל על המת; והחבית שסתימתה שלמה נשארת טהורה.
ולסיום, המשנה מיישמת את אותה סברה בדיוק בבית שיש בו שני חדרים בצדדיו ובכל אחד חצי כזית, ואין להם יציאה לחוץ אלא דרך החלל האמצעי. כיוון שדרך הטומאה לצאת, נחשבים שני החצאים כיוצאים דרך האמצע, מצטרפים שם לכזית שלם ומטמאים את החדר האמצעי. אבל כשהדלתות סגורות ואין כלל שיביא טומאה פנימה, נשאר בכל חדר צדדי חצי כזית בלבד, ושניהם טהורים.