אהלות, פרק ז, משנה ו. משנתנו חוזרת לעניינה של אישה היושבת על המשבר ולידתה נעשתה מסוכנת. אין זה נושא נעים, אך כאן נקבעה אחת ההלכות היסודיות שבכל התורה בשאלה כיצד שוקלים נפש מול נפש, והדברים אמורים כאן בבהירות מלאה.
המקרה שלפנינו נקרא "אישה שמקשה לילד": הלידה נתקשתה עד כדי כך שחיי האם עצמה תלויים במאזניים. במצב כזה פוסקת המשנה שהצלתה דוחה הכול, ובכלל זה את הוולד שעדיין במעיה. הלשון קשה ואינה מרככת: "מחתכין את הוולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים", מנתחים את העובר בתוך הרחם ומוציאים אותו חלקים חלקים, כדי לעצור את הלידה ולהציל את האם. הטעם נאמר במילים ספורות: "מפני שחייה קודמין לחייו", חייה קודמים לחייו של מי שעדיין לא בא לעולם.
מדוע הדבר מותר, צריך דיוק. כל ההיתר עומד על גורם אחד ויחיד: סכנת נפשות ממש לאם. בלא סכנה כזו אין לשום אדם שמץ של רשות לפגוע בעובר. רק במקום שההשגחה סגרה כל דרך אחרת, וההכרעה היא בין אם החיה לפנינו ובין ולד שטרם נולד, מורה ההלכה להציל את האם, אף שהעובר נאבד בכך.
משיצא רובו
וכאן בא הגבול. אומרת המשנה "יצא רובו": אם רוב גופו של הוולד כבר בחוץ, או כהגדרת ההלכה רוב הראש, כל הדין מתהפך. עתה ההוראה היא "אין נוגעין בו", אסור לגעת בו. מאותו רגע אין לפגוע בו בשום צורה, שכן כל אחד מן השניים נחשב נפש חיה, "שאין דוחין נפש מפני נפש". אין שום חשבון שעל פיו מותר לקחת אדם אחד כדי להציל אדם אחר.
אלו מן ההלכות המורכבות שיש, והסוגיות הסובבות אותן מגלות עד כמה שקלו אותן הראשונים והאחרונים בזהירות רבה.
שבע בן בכרי ועיר אבלה
בין הסוגיות המובאות לצד משנתנו נמצא המעשה בשבע בן בכרי. לאחר שאבשלום בן דוד המלך התקומם על אביו, לקח שבע בן בכרי על עצמו להמשיך את אותה מרידה. הוא אסף סביבו קהל של אנשים ריקים ויצא נגד דוד המלך, בכוונה להרגו ולתפוס את המלוכה לעצמו. המונים לא נמשכו אחריו, אך מקצתם כן: אלה נקנו בכסף ואלה נמשכו בהבטחות של משרות רמות.
יואב, שר צבאו של דוד, יצא עם חיילים לתפוס אותו, ושבע בן בכרי נמלט והסתתר בעיר ששמה אבלה. יואב צר על העיר וציווה לבנות מגדל אבנים גדול לצד החומה. התוכנית הייתה לעלות עליו ולירות מלמעלה אל תוך העיר, כדי לאלץ את התושבים לפתוח את השערים.
באבלה גרה אישה חכמה גדולה, והיא סרח בת אשר, נכדתו של יעקב אבינו. שנותיה היו רבות להפליא, ואריכות ימים זו הייתה לה בזכות הברכה שקיבלה מיעקב אבינו בשעה שבישרה לו שיוסף חי ומושל במצרים. סרח עמדה בפתח העיר וקראה אל יואב: כיצד אתה מניח את מה שלימדה התורה, שאין פותחים במלחמה קודם שקוראים לשלום? שאל יואב מי המדברת אליו, והשיבו לו שזו סרח בת אשר, נכדתו של יעקב אבינו.
יואב השיב לה תשובה ישרה: האיש המסתתר בעירכם הוא שבע בן בכרי, והוא מרד במלך. מסרו אותו לידיי, ועירכם לא תיפגע כלל.
בני העיר התלבטו. נראה שראו בו ידיד, ומלבד זאת הייתה להם שאלה הלכתית אמיתית. סירוב פירושו שיואב יפרוץ לעיר כולה. אך האם מותר לאדם להציל את עצמו במסירת אדם אחר למיתה? סרח בת אשר פסקה להם את הדין: כיוון שהחלופה היא התקפה על כל התושבים, הדבר מותר. תפסו את שבע בן בכרי והשליכו אותו מן החומה אל מחנה יואב.
המשנה בתרומות
הדבר מזכיר משנה במסכת תרומות. אם באה חבורה של גויים אל עשרה מישראל ואמרה, מסרו לנו אחד מכם, בחרו את מי שתרצו, ואם לא נהרוג את כולכם, אין להם לבחור אדם אחד ולומר לו לצאת. אבל אם דרשו אדם מסוים, מסרו לנו את פלוני, ואם לא נהרוג את כולכם, מותר.
אלא שבמסכת מכות מובא מעשה שמוסיף ממד נוסף. פעם הסתתר בורח בעירו של רבי יהושע בן לוי. חיילי המלכות הקיפו את המקום והודיעו שאם לא יימסר האיש, כל התושבים ייהרגו. רבי יהושע בן לוי הכריע כהלכה: כיוון שביקשו אדם מסוים בשמו, יש לשכנע את האיש להסגיר את עצמו. מאותה שעה חדל אליהו הנביא להיגלות אליו. כששאל על כך, אמר לו אליהו: וכי מסירת אדם היא מלאכתך? השיב לו שכך היא ההלכה בדיוק, שאדם הנקוב בשמו מותר למסור, והאיסור אינו אלא כשדורשים אחד מן החבורה סתם. ענה לו אליהו שאדם במדרגתו היה צריך לנהוג לפנים משורת הדין ולסרב, אף שהדבר מותר.
במכות מובא מעשה דומה. אריה הרג אדם במרחק שלוש פרסאות מן המקום שבו שהה רבי יהושע בן לוי, ושלושה ימים מנע ממנו אליהו הנביא את שיחתו, שכן היה עליו להתפלל שדבר כזה לא יקרה.
יישוב הסוגיות
אם כן, כיצד מתיישבים משנתנו והמעשה בשבע בן בכרי? משנתנו פוסקת שמנקודה מסוימת אין נוגעים בוולד, אף שהוא מעמיד את אמו בסכנת נפשות. ההסבר המצוי הוא ששבע בן בכרי כבר עשה את עצמו חייב מיתה במרידתו במלך, ולכן היו תושבי אבלה רשאים לתפוס אותו ולמסור אותו, שהרי נפשו הייתה חייבת בכל מקרה. עיין בזה בתוספות יום טוב כאן, המביא את הסוגיה במסכת סנהדרין.
שאלה מן המחנות
יש ספר בשם מקדשי השם, מאת הרב מייזלס, הרב מוייצן, שבו העלה על הכתב את השאלות שהובאו לפניו בשנות מאסרו במחנות. הרי אחת מהן.
אב אחד ניגש אליו. בנו היחיד הוכנס עם קבוצת ילדים אחרים לחדר בצד. יום קודם לכן שיחקו הגרמנים באחת מאכזריותיהם: קבעו מוט בגובה מסוים, ציוו על הילדים לקפוץ ולגעת בו, וכל ילד שלא יצליח ייהרג. כמה מהם לא הצליחו, והם נסגרו באותו חדר, בהודעה שעם אור הבוקר יירו בהם.
בין האבות האלה היה אחד שהחביא יהלום בין אצבעות רגליו, והציע אותו לשומר תמורת שחרור בנו. אמר לו השומר שאין בזה שום בעיה: הוא פשוט ייקח ילד אחר. שאל האב מה פירוש הדבר. הסביר השומר: הגרמנים מנהלים מספר ויודעים בדיוק כמה ילדים בפנים. אם ילד אחד יֵצא ואיש לא ימלא את מקומו, יומת השומר עצמו. לכן ייקח ילד אחר וידחוף אותו לתוך החדר.
פניו של האב חוורו, והוא הביא לרב מוייצן את שאלתו: האם מותר לי לשלם לשומר, ביודעי שילד אחר יִגרר לשם במקום בני? אמר לו הרב שהשאלה למעלה ממנו. אין בידו ספרים ואין לו חברים בתורה שיישקול עמם. לחץ האב והוסיף: אם כן אין לרב היתר לתת לי? השיב הרב שאינו מתיר ואינו אוסר. אמר האב: אם כך אין היתר, ואמנע. לא יינצל בני במחיר ילד אחר. וכך היה. הוא הותיר את בנו במקומו.
כותב הרב מוייצן שמאותו יום לא היה מסוגל להביט בעיניו של אותו אב. מה יאמר אדם לאדם כזה? האב עצמו נראה שלם לגמרי עם עצמו. אלה היו דבריו: אברהם אבינו עקד את בנו על גבי המזבח ואחר כך הורידו ממנו; גם בני היה עקוד שם, ואני הנחתי אותו שם, שכן לא קיבלתי היתר להתירו.
יעזור השם שנזכה לגאולה שלמה ולתחיית המתים, ושלא נעמוד לעולם, חס ושלום, בפני שאלות כאלה למעשה.