אהלות, פרק ו, משנה ו. עד כאן עסק הפרק בכותל שנבנה כחלק מן הבית, "כותל המשמש את הבית": הבונה תכנן בית, והכותל משמש את אותו בית. משנתנו הופכת את הלשון ומדברת ב"בית המשמש את הכותל", מקרה שבו החלל קדם, והכותל אינו אלא תוצר אגבי. כיוון שהכותל מעולם לא נתכוון להיות כותל, הלכות מעבר הטומאה בו שונות לגמרי, והמשנה מלמדת אותנו כמה דק יכול להיות המחיצה ודי בה.
מהו "בית המשמש את הכותל"?
נצייר לעצמנו מערת קבורה. בימי המשנה היו קוברים את המת בכך שחצבו מקומות בסלע המערה. אדם חוצב כוך אחד בדופן המערה, ואחר כך חוצב כוך שני מעט הלאה. הוא לא התכוון לבנות כותל כלל, אך משנחצבו שני החללים, רצועת הסלע שנשארה עומדת ביניהם היא כותל לכל דבר. והחללים עצמם הם מה שהמשנה קוראת "בתים", אף שאיש לא בנה כאן בית; הם פשוט מקומות הקבורה משני צדי אותו סלע שנותר.
ועתה נניח שנמצא כזית מבשר המת בתוך אותו כותל שנעשה מאליו. המשנה אומרת: "ידון", הכותל הזה נידון בפני עצמו. הוא נחשב ישות עצמאית, והטומאה שבתוכו אינה מתפשטת לחללי הקבורה שמשני צדיו, ואפילו שכבת הסלע החוצה בין הטומאה ובין החלל דקה "כקליפת השום". קליפת שום היא כמעט הכיסוי הדק שאפשר, ובכל זאת די בה לעצור את הטומאה.
כלים בכותל וטומאה בחלל הקבורה
המשנה מפרטת את המקרים. "כיצד? כותל שבין שני כוכין או בין שתי מערות". "כוך" הוא אחד מאותם מקומות דמויי מדף החצובים בסלע המערה, שבהם היו מניחים את המת; "מערה" היא חלל גדול יותר החצוב באבן לצורך קבורה. כך או כך, אחד נחצב כאן ואחד נחצב שם, והרצועה שנשארה באמצע נעשתה כותל מאליה.
"וטומאה בבתים וכלים בכותל, ועליהן כקליפת השום, טהורין". הטומאה מונחת באחד מחללי הקבורה, בין בכוך הצר ובין בלשכה הרחבה, והכלים נמצאים בתוך רצועת הסלע המפרידה ביניהם, ואין מעליהם אלא עובי של קליפת שום מן האבן. הכלים הללו נשארים טהורים.
וזה בדיוק ההיפך ממה שלמדנו בכותל שנבנה לשמש את הבית, שם כלי הנתון בתוך הכותל נחשב כאילו הוא בבית, או בבית הקרוב מבין השניים. שם הכותל נבנה כדי להיות כותל לבית, ולכן כל מה שבתוכו נחשב חלק מן הבית. כאן, מאחר שהכותל נוצר מאליו ולא נתכוון מעולם, רואים אותו כרשות נפרדת לעצמה, והכיסוי הדק שבדקים מספיק להוציא את הכלי מכלל הטומאה.
אך תנאי אחד יש: הכלי צריך להיות כולו בתוך הכותל. הכיסוי שעליו יכול להיות דק כנייר, כקליפת השום, אך אם מקצת הכלי בולט מחוץ לכותל, אותו מקצת נמצא באוהל המת והכלי נטמא.
טומאה בכותל וכלים בחלל הקבורה
נהפוך את התמונה, והדין יוצא זהה. "טומאה בכותל וכלים בבתים, ועליה כקליפת השום, טהורין". עכשיו הכזית מן המת נתון בתוך המחיצה שלא נתכוונה, בין שהיא מפרידה בין כוך לכוך ובין שהיא מפרידה בין מערה למערה, והכלים מונחים בחללים עצמם. כל זמן שדבר מה מכסה את הטומאה, ואפילו כלשהו, ולא יותר מן הקליפה הנקלפת משן של שום, אין הכלים נטמאים. אין אנו מייחסים את הטומאה לחלל החצוב שלידה.
והשווה זאת למחיצה שהוקמה בכוונה בין דירה לדירה. שם טומאה הנתונה בתוכה מתייחסת לדירה, שהרי הבונה העמיד את המחיצה כדי לשמש את הבית, והרי היא כהמשך של הבית. רצועת הסלע שבמשנתנו, לעומת זאת, לא הייתה בתכניתו של אף אחד, ולפיכך היא עומדת כרשות בפני עצמה. גם התנאי שאמרנו קודם חל כאן: אין רשאי שום חלק מבשר המת לבלוט מן הסלע. הוא צריך להיות חתום בתוכו, לא משנה כמה דקה השכבה החותמת.
עמוד שטומאה תחתיו
המשנה מציגה מקרה נוסף: עמוד העומד בתוך אחד מחללי הקבורה, "וטומאה תחת העמוד", שבר מן המת מונח תחתיו, ואין שם חלל אויר של טפח על טפח. טומאה הדחוקה בדרך זו, שאין בה חלל טפח, נקראת "טומאה רצוצה", ודרכה אינה אלא בקו אנכי: "בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת". היא בוקעת ועולה למעלה ובוקעת ויורדת למטה, ומטמאה כל מה שעומד ישר מעליה וכל מה שנמצא ישר מתחתיה, ואין נטמא דבר מן הצדדים.
בהלכה זו אין הבדל בין מערה לבית. אותו דין עצמו היה חל בעמוד העומד בתוך בית, וזו בדיוק כוונת המשנה כאן.
ואם נניח שיש תחת העמוד חלל של טפח על טפח או יותר, שוב אין הטומאה מוגבלת לאותו טור אנכי, והיא מתפשטת גם לצדדים. כל מה שבחלל הקבורה נטמא, ואילו היה העמוד עומד בדירה, כל מה שבדירה, מפני שהטומאה נעשית עתה בדין "קבר סתום", קבר אטום, מצב שהפרק הזה הזכיר למעלה.
חזרה על המשנה
כשעוסקים ב"בית המשמש את הכותל", שאיש לא התכוון לבנות בו מחיצה ורק נחצבו שני מקומות בסלע המערה, ומה שנשאר ביניהם עומד כותל מאליו, מפעילים את כלל קליפת השום. וכשהכותל הוקם כדי לשמש דירה ("כותל המשמש את הבית"), מודדים באיזה חצי מעוביו נמצאת הטומאה או הכלי. מדידה זו אין לה שום מקום כאן; השאלה היחידה היא אם יש כיסוי, ואפילו שכבה כקליפת שום כשרה לכך. שני הכיוונים יוצאים שווים: כזית מן המת הנתון בסלע תחת כיסוי כזה וכלים מונחים בחללים, או כלים הנתונים בסלע תחת כיסוי כזה והטומאה בחלל. כך או כך הדין טהרה, ובתנאי שאין דבר בולט מחוץ לסלע.
ובמקרה של עמוד שטומאה תחתיו, שבו מערה ובית שווים: אם אין שם חלל של טפח על טפח, הטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ומטמאה רק את הנמצא בקו שלה ממש. ואם יש טפח על טפח, נעשית קבר סתום, קבר לעצמו, והיא מטמאה כל סביבותיה, עד שכל ה"בית", חלל הקבורה, נטמא, שהרי הוא משמש אוהל על אותו קבר. וגם כאן אותו דין ממש היה חל בבית.