אהלות, פרק ה, משנה ו. משנתנו ממשיכה בדיוק מן המקום שבו סיימה המשנה הקודמת, והיא פותחת בדרישה לבאר את מה שנלמד שם.
ההלכה הקודמת קבעה שכלי שאינו מקבל טומאה, משנפרס על הפתח המחבר בית לעלייה שמעליו, העלייה כולה טהורה אף שמת מונח בבית שתחתיה. כלים טהורים עוצרים את הטומאה מלעלות. אלא שאותה הוראה נסתיימה בתנאי עיקרי: אין הכלי מועיל אלא "אם דפנות אהלן", בשיתוף עם דפנות האוהל. לפיכך פותחת משנתנו "כיצד", כלומר: תאר לנו במדויק כיצד הדבר פועל, והיא משיבה בסדרה של מקרים.
הבור והדות וכפישה נתונה עליהם
"הבור והדות שבבית וכפישה נתונה עליו". בור ודות שניהם חללים חצובים בקרקע, שנחפרו בעיקר לאגירת מים. הבור חפירה סתם, ולדות יש בנייה מבפנים לאורך דפנותיו. דמיין חלל כזה בתוך בית, וכפישה מונחת על פיו. הכפישה היא סל עצום שמחזיק ארבעים סאה נוזל, וכלי שקיבולו כזה אינו מקבל טומאה כלל. סלים מסוג זה שימשו במסיק הזיתים: היו טוענים בהם זיתים, והזיתים מתחממים ומתרככים, והכבישה אחר כך קלה בהרבה.
ועכשיו מת מונח באותו בית. המשנה מורה שמה שבתוך הבור, או בתוך הדות, נשאר טהור.
כדאי לצייר את התמונה מחדש. קודם דיברנו בחדר שבקרקע ובעלייה שמעליו. כאן הבור ממלא את מקום הדיור התחתון, מעין מרתף, ורצפת הבית היא הקומה שמעליו. המת מונח על אותה רצפה, וכל מה שנמצא למטה במרתף ניצל.
ומפני מה? מפני צורת פיו של הבור. דמיין שאתה כורע על הרצפה ליד הבור או הדות ומגלגל גולה קטנה על הקרקע: הגולה לא תיפול פנימה. שכן פי הבור אינו שווה לפני הרצפה. שפה קטנה, שבריר של דופן, מתרוממת סביבו. הרי לך חלק מדופן של אוהל, ועליו מונח הסל הגדול שאינו מקבל טומאה מחמת שיעורו. הדופן והכלי מצטרפים, וכל מה שלמטה בבור נמלט מן הטומאה.
באר חלקה וכוורת פתוחה
"אם היתה באר חלקה". באר היא בור מים, וחלקה, כלומר שפיה שווה לגמרי עם פני הרצפה. אין דבר בולט סביבה. גלגל את הגולה שלך והיא נופלת ישר למטה.
ובאותה נשימה מביאה המשנה מקרה מקביל: "או כוורת". הכוורת היא סל מסוג מיוחד, העשוי לגידול דבורים, והיא תחזור ותופיע לאורך מסכת אהלות. אף היא אינה מקבלת טומאה. המשנה קוראת לה "פתוחה", כלומר שאינה גדושה בקש. (יש נוסחאות "כפויה", הפוכה על פיה, אבל הנוסח שלפני הברטנורא "פתוחה".)
"וכפישה נתונה עליה". אותו סל זיתים ענק נתון עתה על פי הבאר החלקה, או על גבי הכוורת הפתוחה. בבאר, חלל הבאר הוא המרתף שלנו. בכוורת אין לא מרתף ולא עלייה: הכול בקומה אחת. בין כך ובין כך השאלה אחת היא. מת בבית, האם הכלים המונחים בתוך הבאר ניצלים, והאם מה שבתוך הכוורת ניצל, שהרי כלי שאינו מקבל טומאה פרוס מלמעלה?
והפסק הוא שלא. טמא. בבאר אין דבר בולט מעל הרצפה סביב, ואין כאן דופן אוהל כל עיקר, וכלי לעצמו אין בו כוח להציל. הכלי צריך אוהל שיפעל לצידו. ואותו טעם עצמו בכוורת. אמת, לכוורת יש דפנות משלה, אבל כוורת אינה אוהל אלא כלי בעלמא. וגם לסל המכסה אותה יש דפנות, אבל אף הוא אינו אלא כלי. צריך שיצטרף לכלי דבר מן האוהל כדי שתיעצר הטומאה.
לוח שטוח אינו כלי אלא גג
וכאן באה הוראה מפליאה: "אם היה נסר חלק או סרידה שאין לה גפיים". נסר חלק הוא לוח מנוסר הנתון על פי הבאר. סרידה אף היא לוח עץ, מן הלוחות שלשים בהם בצק, וכאן סרידה "שאין לה גפיים", שאין בשוליה שפה מוגבהת. ופסק המשנה: טהור.
ההשוואה מפתיעה. הרי באר שבתוך בית, או כוורת העומדת שם, וכיסית אותן בסל עצום שאינו מקבל טומאה: לא הועיל כלום, ומה שבתוכן נטמא. כיסית את אותה באר או אותה כוורת בלוח שטוח פשוט: טהור. והטעם, שהלוח אינו כלי כלל. תפקידו תפקיד גג, וגג מציל מן הטומאה מכוח עצמו לגמרי. אינו צריך דופן אוהל שתצטרף אליו.
ומכאן מנסחת המשנה את הכלל במפורש: "שאין הכלים מצילין עם דפנות האהל עד שיהא להן דופן". אם אתה סומך על סל שישמור על מה שבבאר, לא יועיל אלא אם יש שם דופן כלשהי. אם אתה סומך על סל שישמור על מה שבכוורת, אותו דין עצמו. והכול מפני שהסל כלי. ואילו לוח שטוח כיסוי הוא, וכל הנמצא תחת כיסוי אין הטומאה נוגעת בו. ואם רצונך שכלי ישמש לך גג, עליך לספק אוהל שיפעל לצידו.
כמה דופן צריך?
"וכמה תהא הדופן?" כמה גבוה צריך שיהיה דופן האוהל כדי להיחשב דופן, שיצטרף אליו הכלי? התשובה: "טפח". לא גובה רב, ואף על פי כן טפח שלם נדרש.
הברטנורא מעיר שיש כאן חידוש גדול. אותו טפח של דופן אינו צריך להיות מן האוהל. אין צורך ששפת הבור היא זו שתתרומם טפח מעל הרצפה. אם דופן הכלי המכסה עצמו גבוה טפח, די בכך. (רמזנו לזה למעלה כדי שלא יפתיע עכשיו.)
התוספות יום טוב מבאר כמה גדול החידוש הזה. במקרים שבפתח המשנה למדנו שדפנות הכלים אינן מועילות כלום, והטעם, שאין בהן הגובה הנדרש. מכאן שכל מה שנאמר עד עתה, שסל הזיתים אינו מציל לא את מה שבבאר ולא את מה שבכוורת הפתוחה, דווקא בסל שדפנותיו פחותות מטפח. טפח שלם צריך, בין מן האוהל בין מדופן הכלי הנתון על הפתח.
ואף אין מצטרף אותו טפח משני חצאים. "היה לו חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן, אינו דופן". הרי ששפת הבור בולטת חצי טפח מעל הרצפה, והסל המכסה מוסיף חצי טפח של דופן: אין הצירוף הזה דופן. "עד שיהא לו טפח ממקום אחד", הטפח כולו צריך לבוא ממקום אחד, מן האוהל או מן הכלי.
סידור המקרים
נעמיד את האפשרויות בשורה. דבר שאין לו דפנות כלל, לוח חלק, מציל את כל שתחתיו אף שאין שום דבר בולט מעל רצפת האוהל. כלי שדפנותיו טפח שלם מציל אף הוא, ואף בלי שפה בולטת לבור. אבל כלי שדפנותיו פחותות מטפח אינו מציל את מה שבבאר אלא אם הבאר עצמה מוקפת שפה של טפח לפחות הבולטת מעל הקרקע.
שתי דרכים בסל הזיתים
ויש להקשות. תיארנו את הכפישה כסל עצום הטעון זיתים, המחזיק ארבעים סאה, וזה עצמו הטעם שאינה מקבלת טומאה. ואם כן, כיצד תהיה דופנה פחותה מטפח? להיכן ייכנסו ארבעים סאה?
התפארת ישראל מיישב: הסל היה רחב עד מאוד. דפנותיו נמוכות, פחות מטפח, ורוחבו כזה שארבעים סאה נוזל מוצאים בו מקום.
הרמב"ם הולך בדרך אחרת: אין סל זה מחזיק ארבעים סאה כלל. ומפני מה אינו מקבל טומאה? מפני שהוא עשוי מחומרים שאינם מקבלים טומאה מעולם, כגון גללים, אבן או אדמה. זהו פטורו, ובהחלט יכול הוא להיות נמוך מטפח. ואם יש לו דופן קטנה, יועיל כל זמן שיש לבור טפח של שפה היוצאת מן הקרקע.
ושוב, מן ההתחלה. כיסוי שאין לו דפנות כלל, לוח פשוט: כשר, ומה שבבאר טהור. דפנות פחותות מטפח: אתה צריך טפח של דופן מצד האוהל. דפנות של טפח שלם בכלי: כשר, ואין צורך בדופן אוהל, ולפיכך באר שבקרקע שכיסוה בסל שדפנותיו טפח, מה שבתוכה שמור. אבל חצי טפח מצד הכלי וחצי טפח מצד שפת הבור אינו מועיל כלום. הטפח צריך להיות שלם, כולו באוהל או כולו בכלי.