אהלות, פרק ג, משנה ו. משנתנו נותנת לנו את שיעורי פתחי הבית: כמה רחב צריך להיות פתח או חלון כדי שייחשב דרך היציאה המיוחדת של הטומאה, וכמה רחב צריך להיות פתח כדי שהטומאה תעבור מחדר אחד לחדר שלידו. נתרגם תחילה את המילים, ואחר כך נחזור ונבאר מה עומד מאחוריהן.
ביאור לשון המשנה
"כזית מן המת, פתחו בטפח": כשאין בבית יותר מכזית שנלקח מן המת, הפתח שבו אנו עוסקים צריך להיות טפח. "והמת, פתחו בארבעה טפחים": כשמוטל בפנים מת שלם, הפתח צריך להיות ארבעה טפחים. ולשם מה? "להציל הטומאה על הפתחים", כדי להציל את שאר הפתחים, שלא ייחשבו כעומדים להיות דרך יציאתה של הטומאה בשאר הדלתות והחלונות.
"אבל להוציא הטומאה בפותח טפח": כשמדובר ביציאת הטומאה מרשות אחת לחברתה, כגון מחדר שבבית לחדר שלידו, פתח של טפח אחד כבר עושה את שלו.
"גדול מכזית, כמת": חלק מן המת שיש בו יותר מכזית נידון להלכה זו כגוף שלם. "רבי יוסי אומר, השדרה והגולגולת כמת": רבי יוסי מוסיף ששדרה המוטלת שם, או גולגולת, אף הן בכלל מת שלם.
הרקע: כל פתח הוא יציאה אפשרית
כדי להבין מה המשנה מודדת, צריך כלל אחד שנפגוש בו שוב להלן, במשנה השלישית של הפרק השביעי, ובמשניות רבות שאחריה. מת המוטל בבית, כל פתחי הבית, כל דלת וכל חלון, עומדים להיטמא.
תאר לעצמך שאתה עומד בפתח מבחוץ, והדלת עצמה סגורה לפניך. אם תעשה צעד אחד קדימה יפגשו פניך בדלת הסגורה. אבל הבט למעלה: אתה עומד ממש תחת המשקוף, הקורה העליונה של מסגרת הפתח. במקום הזה אתה יכול להיטמא מן המת המוטל בפנים, אף שהדלת שלפניך סגורה. וכן כלים המונחים שם יכולים להיטמא.
ומפני מה? מפני הכלל של "סוף הטומאה לצאת", שהטומאה עתידה לצאת. המת לא יישאר בבית לעולם; סופו שיוציאוהו משם. וכל זמן שלא נקבעה יציאה מסוימת, כל אחד מפתחי הבית נחשב דרך אפשרית שבה תצא הטומאה, ולפיכך כל מה שעומד באחד מן הפתחים הללו מיטמא.
שתי דרכים יש לעצור התפשטות זו שבכל הפתחים. האחת, כשכל הדלתות והחלונות סתומים חוץ מפתח אחד; כיוון שזה המעבר היחיד שיש, ממילא הוא הדרך שבה תצא הטומאה, ולכן הוא לבדו נטמא ושאר הפתחים נשארים טהורים. והשנייה, כשאדם גומר בדעתו שיוציאו את המת דרך פתח מסוים; אותו פתח נטמא, ושאר הפתחים כאילו נפטרו ונשארים טהורים.
הברטנורא כותב שהלכה זו, שכל הפתחים נטמאים, גזירת חכמים היא. ויש הסוברים שהיא הלכה למשה מסיני.
ועוד נקודת רקע: מת שבבית, הטומאה ממלאת את כל הבית, אבל אינה עוברת מאליה לבית אחר. היא יכולה לעבור מבית לבית רק כשיש ביניהם חלון או פתח פתוח. לזה רמזה המשנה האחרונה של מסכת שבת, ופרטי הדינים הללו נראה להלן, בעזרת השם.
הלכת משנתנו
עכשיו שאלת משנתנו מתבררת. רצוני לייחד פתח אחד מסוים לדרך שבה תצא הטומאה, בין מפני שהוא הפתח היחיד שאפשר להשתמש בו ובין מפני שכך החלטתי, כדי שיישארו שאר הפתחים טהורים. כמה גדול צריך להיות אותו פתח כדי שהדבר יועיל?
"כזית מן המת, פתחו בטפח": כשאין בבית אלא כזית שנלקח מן המת, הפתח שנתייחד לכך צריך להיות טפח על טפח. בשיעור הזה הוא נחשב יציאה ראויה, ובכך שאר הדלתות והחלונות נשארים טהורים.
"והמת, פתחו בארבעה טפחים": אם מוטל בבית מת שלם, טפח אחד אינו מספיק. רק פתח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים יכול להתייחד כדרך יציאתה של הטומאה, ורק אז נאמר שמה שעומד באותו פתח טמא וכל השאר טהור.
"אבל להוציא הטומאה בפותח טפח": כאן פונה המשנה לשאלה אחרת, ובה הדין חמור יותר. נניח שאין ענייני באיזה פתח מציל את חבריו, אלא בשאלה אם טומאה ממת המוטל בחדר אחד עוברת דרך פתח או חלון פתוח ומטמאת אדם או כלים העומדים בחדר שלידו. לזה די בטפח מרובע אחד. אף כשמדובר במת שלם, נקב של טפח על טפח מעביר את הטומאה ומטמא את מה שעומד כנגדו.
"גדול מכזית, כמת": חתיכה מן המת שיש בה יותר מכזית, אף שאינה גוף שלם, דינה כמת שלם לעניין זה. כדי לקבוע שהטומאה יוצאת דווקא דרך חלון אחד או פתח אחד, צריך שיהיה אותו פתח ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.
"רבי יוסי אומר, השדרה והגולגולת כמת": רבי יוסי סובר ששדרה או גולגולת נידונות אף הן כמת שלם, ואף כאן צריך שיהיה הפתח המיוחד ארבעה על ארבעה טפחים.
חזרה על מה שלמדנו
מת שבבית, ואפילו כזית ממנו, מטמא את כל פתחי הבית. דלת סגורה אינה מצילה את המקום שתחת המשקוף: העומד מבחוץ, צמוד לדלת הסגורה ותחת מסגרת הפתח, עלול להיטמא, וכן כלים המונחים שם. והטעם הוא הכלל של סוף הטומאה לצאת: כל פתח נחשב דרך אפשרית שבה יוציאו את הגוף. וכן הדין, אלא אם כן נסתמו כל שאר הפתחים עד שנשאר אחד ראוי לשימוש, או שגמר אדם בדעתו להוציא את המת דרך פתח מסוים.
ולמדנו עוד שמת שבבית אחד מטמא את הבית שלידו כשחלון פתוח מחבר ביניהם, ופרטי הדברים יבואו להלן, בעזרת השם.
והמשנה שלפנינו נתנה לנו את השיעורים. אין בבית אלא כזית שנלקח מן המת, פתח של טפח על טפח, משנתייחד, מספיק כדי להשאיר את שאר הפתחים טהורים. מוטל שם מת שלם, השיעור הוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. אבל כדי שתעבור הטומאה מחדר אחד לחדר שלידו, כבר טפח מרובע אחד עושה את שלו. חתיכה שיש בה יותר מכזית דינה כמת וצריכה ארבעה על ארבעה. ולדעת רבי יוסי, אף שדרה או גולגולת נידונות כמת, ולכן גם שם צריך פתח של ארבעה טפחים על ארבעה.
מחשבה לדרך
שמעתי פעם שמועסן מאחד מרבותי שנשען בדיוק על הרעיון הזה. יש שאדם נופל למצב שאינו רואה בו שום דרך לפניו. נראה כאילו הכול פנה נגדו, כל הדלתות ננעלו, והוא נסגר בפינה ואין לו לאן לפנות. ואז הוא גומר בדעתו: לא, התשובה היא אצל הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא מכין את הרפואה קודם שהוא מביא את המכה. אני אצא מזה. יבוא עוד פורים, עוד פסח, עוד שבועות; כל חיי עוד לפניי. ובאיזה אופן יהיה הדבר? רבונו של עולם, זה שלך לדעת. רבונו של עולם, אני מאמין שכבר הכנת לי את היציאה.
ברגע שאדם קובע זאת בלבו, היציאה קיימת, וכל השאר, כל אותן דלתות נעולות שדימה בדעתו, נעשה טהור. הקדוש ברוך הוא בורא לנו תמיד פתח שבו יכולות הצרות לצאת, אף כשעדיין איננו יודעים איזה פתח יהיה זה.