אהלות פרק ב, משנה ו: שיעורים המצטרפים משני גופים

אהלות, פרק ב, משנה ו. הפרק כולו מונה את צורותיה השונות של טומאת מת ואת השיעור הנדרש בכל אחת מהן כדי לטמא באוהל. משנתנו מעלה עתה שאלה שעולה מאליה מכל אותם שיעורים: מה הדין כאשר השיעור אכן קיים, אלא שאינו בא כולו מגוף אחד? האם טומאתם של שני מתים מצטרפת לשיעור אחד, או שכל שיעור חייב לבוא מאדם אחד ויחיד?

המקרים שבמשנה

המקרה הראשון הוא "השדרה והגולגולת" (the spine and the skull), כשהן מורכבות מחומר הבא "משני מתים" (from two corpses). חלק מעמוד השדרה, או חלק מן הגולגולת, שייך לנפטר אחד, והשאר שייך לגוף שני שנשמתו יצאה ממנו. רק בצירוף שניהם יחד מתקבלת שדרה שלמה או גולגולת שלמה.

המקרה הבא הוא "או רביעית דם" (or a quarter-log of blood), אותה מידה שהמשנה כבר קבעה כשיעור, אלא שכאן היא באה "משני מתים": מחצית הדם יצאה מנפטר אחד ומחציתה מנפטר שני.

אחר כך "ורובע עצמות" (a quarter of a kav of bones), שהוא השיעור המוכר של רובע עצמות, אלא שהעצמות נאספו "משני מתים", משני גופים נפרדים ולא מגוף אחד.

לאחר מכן "ואבר מן המת" (a limb taken from a corpse), במקרה שגם הוא הורכב משני גופים. חלק מן האבר בא מן הנפטר הראשון והשאר מן השני, ורק שניהם יחד מצטרפים לאבר שלם אחד.

ולסיום "ואבר מן החי" (a limb detached from someone alive), במקרה שהאבר הורכב "משני אנשים" (from two living individuals): האחד תרם חלק מיד, והשני השלים את החלק החסר.

המחלוקת

"רבי עקיבא מטמא": רבי עקיבא סובר שכל אחד מן המקרים הללו טמא. לדעתו החלקים מצטרפים, ומשעה שהצטרפו, השיעור הנדרש מונח לפניך בשלמותו: שדרה שלמה, גולגולת שלמה, אבר שלם, רובע הקב עצמות מלא, או רביעית דם מלאה. השיעור קיים, ולכן הטומאה חלה, אף על פי שמקורו בשני אנשים נפרדים.

"וחכמים מטהרין": חכמים חולקים ומטהרים את כל המקרים הללו. הברטנורא מבאר בדיוק את משמעות הדבר. אין חכמים אומרים שאין כאן טומאה כלל. אפילו עצם בגודל שעורה, עצם כשעורה, מטמאה במגע ובמשא, וטומאה כזו בוודאי קיימת כאן. מה שחכמים שוללים הוא טומאת אוהל. כדי שמת יטמא את כל הנמצא תחת קורת גג אחת, צריך שהשיעור יבוא מאדם אחד בלבד, ושיעור שהצטרף משני מתים אינו יוצר טומאת אוהל.

הברטנורא מסיים שההלכה כדברי חכמים.