TheWholeTorah.aiBeta

אהלות פרק ט"ו משנה ו: בית שמלא תבן

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

אהלות, פרק ט"ו, משנה ו. הפרק שלנו עוסק במחיצות שבתוך הבית ובמה שהן עושות (או אינן עושות) לכלים כשיש טומאה בבית. המשנה הזו מוליכה את הדיון לכיוון מפתיע: לא קיר בנוי חוצה את הבית, אלא הסחורה עצמה היא המחיצה, בית מלא תבן.

לצייר את הבית

המשנה מדברת על "בית שמלא תבן". שימו לב היטב: לא בית העשוי מתבן, אלא בית רגיל שמשמש מחסן לתבן. מן הסתם אדם צריך גישה למה שהוא מאחסן, ולכן משאירים רצועת רצפה פנויה: הרצועה שכנגד הפתח. עמוד בפתח והבט ישר קדימה, ותראה את הקיר שממול בלי שום דבר באמצע. פנה לשמאל, ותראה את קיר הבית. פנה לימין, ותראה תבן, מן הרצפה ועד למעלה. השביל הפנוי הזה הוא המקום שבו אדם נכנס להכניס תבן או להוציא ממנו; כל השאר דחוס ומלא.

המשנה מוסיפה פרט מכריע בעניין גובה הערימה: "ואין בינו לבין הקורות פותח טפח", החלל שנשאר מעל התבן, מתחת לקורות התקרה, קטן מטפח. מכיוון שהערימה מטפסת עד סמוך כל כך לקורות, היא נחשבת מחיצה העומדת בתוך הבית. לאחר שקבעה זאת, עוברת המשנה לדינים.

מקרה ראשון: הטומאה בתוך התבן

"טומאה בפנים", הטומאה קבורה בתוך התבן עצמו. ובשביל הפנוי שליד הפתח מונחים כלים. המשנה פוסקת שהכלים "שכנגד היציאה", אותם המונחים כנגד הפתח, טמאין.

אפשר היה לחשוב שהתבן, בהיותו מחיצה, יחתום את הטומאה במקומה. אלא שכלל שכבר מוכר לנו קובע כאן: הטומאה מחפשת את דרכה לצאת, והיא הולכת בכל נתיב הפתוח לפניה. במקרה שלנו הטומאה נמצאת בגוף המחיצה, ולבית יש פתח אחד בלבד. לכן היא מפלסת את דרכה מן התבן אל הרצועה הפנויה, ומשם דרך הפתח, ומטמאה את הכלים העומדים לאורך המסלול הזה. זהו אותו היגיון שמאחורי ההלכה שראינו קודם: כשהטומאה בצד הפנימי של המחיצה, כלים במקומות אחרים בבית אינם מוגנים, שהרי דרך הטומאה לצאת.

מקרה שני: הטומאה בשביל והכלים בתבן

עכשיו נהפוך את היוצרות. "טומאה בחוץ": הפעם הטומאה מונחת על רצועת הרצפה הפנויה שליד הפתח, והכלים שקועים בתוך הערימה. הדין כאן תלוי: "אם יש במקומם טפח על טפח על רום טפח", אם המקום שהכלים תופסים בו כולל כיס אוויר ריק במידת טפח בכל שלושת הממדים, הם טהורין, שהרי אותה קוביית אוויר משמשת להם אוהל. "ואם לאו", בהיעדר כיס כזה, הם טמאין, והטומאה שעל השביל הפנוי מגיעה אליהם.

הדין הזה טעון עיון. הרי כרגע נאמר לנו שהתבן נחשב מחיצה מששייר פחות מטפח מן הקורות. ובמשנה ד למדנו שאם הטומאה בצד הפתח של המחיצה, הכלים שבצד השני נשארים טהורים, בלי שום תנאי נוסף. מדוע אם כן נחמיר בתבן ונדרוש טפח מרובע סביב כל כלי?

הראשונים מבארים את החילוק. כלים שמאחורי מחיצה בנויה נחשבים למעשה כמי שנמצאים מחוץ לבית. קח בית פשוט שיש בו טומאה, וכלים מונחים מחוץ לקיר החיצוני שלו: פשוט שהכלים טהורים. כך גם כאן, משנמתחת מחיצה באמצע הבית, הצד הרחוק הוא אוהל בפני עצמו, והטומאה פשוט אינה באותו אוהל עם הכלים. המקרה שלנו שונה. כלים ששקועים בתוך התבן אינם בצד השני של המחיצה, הם בתוך המחיצה עצמה, שכן התבן ממלא את כל הבית והתבן הוא המחיצה.

הדבר מתיישב היטב עם מה שהביא התוספות יום טוב בעניין המשנה הקודמת: הוא מביא דעה שגם בקיר רגיל החוצה בית, כלים התקועים בתוך עובי הקיר, לא כלים שמעברו, אינם ניצלים אלא בחלל חקוק במידת טפח לכל כיוון. המשנה שלנו היא בדיוק המחשה של ההלכה הזו. הכלים האלה משוקעים במחיצה, ולכן שום דבר פחות מטפח מרובע של אוויר ריק, המשמש אוהל זעיר, לא יכול לשמור עליהם בטהרה.

מקרה שלישי: התבן אינו מגיע לתקרה

הטומאה נשארת על השביל הפנוי והכלים נשארים קבורים בערימה, אלא שכעת "אם יש בין תבן לקורות פותח טפח": טפח שלם של אוויר מפריד בין פני הערימה לקורות שמעליה. הפסק הוא "בין כך ובין כך טמאין", טמאים בכל אופן. השאלה אם יש או אין טפח מרובע סביב הכלים אינה מעלה ואינה מורידה עוד.

הטעם פשוט. תבן שחסר טפח מן התקרה לא קיבל מעולם דין מחיצה. וכשאין מחיצה בתמונה, הכלים הם סתם כלים המונחים בבית שיש בו טומאה, יהיה כיס האוויר שסביבם אשר יהיה. שום דבר אינו מפריד בינם לבין הטומאה, ושום דבר אינו חוסם אותה.

חזרה על המשנה

נאסוף את הדברים יחד: בית מלא תבן, ובו שביל פנוי אחד הנמשך פנימה מן הפתח. ישר כנגד הפתח, רצפה פנויה; לצד אחד, הקיר; לצד השני, תבן מן הרצפה עד התקרה.

  • אם הערימה מגיעה עד פחות מטפח מן הקורות, והטומאה משוקעת בתוכה, הכלים העומדים על השביל הפנוי נטמאים. התבן אמנם מחיצה, אבל הטומאה חייבת לצאת, ודרכה היחידה היא מן הערימה, על פני הרצועה הפנויה ודרך הפתח.
  • אם לעומת זאת הטומאה מונחת על השביל הפנוי והכלים קבורים בערימה, הכל תלוי בשאלה אם יש טפח מרובע שלם של אוויר ריק סביב אותם כלים. אם יש, הם טהורים, כמו כלים הנמצאים מעבר למחיצה, שדינם כמי שעומדים מחוץ לבית לגמרי. אם אין, הם נחשבים כלים התקועים בתוך המחיצה, והמחיצה אינה מצילה אותם.
  • כל האמור לעיל בנוי על ההנחה שהערימה עולה עד סמוך לקורות. אם מפריד טפח שלם של אוויר, אין כאן מחיצה כלל, וכלים הקבורים בערימה טמאים בכל מקרה, שהרי הם והטומאה באוהל אחד ואין דבר מפסיק ביניהם.