אהלות, פרק י"ד, משנה ו. פרקנו עוסק בזיז, כלומר בליטה או גזוזטרא היוצאת מן הכותל, ובשאלה באילו תנאים יש לבליטה כזו דין אוהל, כך שהיא מפשטת את הטומאה בחלל שתחתיה ומעכבת את הטומאה מלעלות למעלה ממנה. משנתנו דנה בשני זיזין העומדים זה על גב זה ומכוונים זה כנגד זה. ראוי להעיר מיד בפתח הדברים שיש שתי דרכים בקריאת נוסח המשנה. תחילה נלמד אותה כפי שהיא נדפסת במשניות שלנו, ואחר כך נחזור אליה כגירסה שהיתה לפני הברטנורא.
הגירסה שבמשניות שלנו
שני זיזין יוצאים מן הכותל, השני נמצא על גב הראשון. אומרת המשנה "יש בהן פותח טפח": בכל אחד משניהם יש שטח של פותח טפח, כלומר טפח על טפח. אבל "ואין ביניהן פותח טפח": המרחק האנכי מגבו של הזיז התחתון עד תחתיתו של העליון אינו מגיע לכדי טפח. אולם לפי קריאה זו, החלל שבין הזיז התחתון לקרקע שמתחתיו כן מגיע לטפח: מן הרצפה עד הבליטה התחתונה יש טפח שלם של חלל.
ועכשיו המשנה פוסקת. "טומאה תחתיהן": אם טומאת מת מונחת מתחת לזיז התחתון, "תחתיהן טמא", כל מה שנמצא באותו חלל שתחתיו טמא. ומדוע? מפני שאותו חלל הוא אוהל ממש: יש טפח שלם של גובה מן הקרקע עד הבליטה התחתונה, ולכן השטח שתחתיה נעשה אוהל בפני עצמו, והטומאה הנמצאת שם מתפשטת בכל החלל שתחת הזיז. וכיון שאוהל אינו רק מפשט את הטומאה אלא גם עוצר אותה בתוכו, כל מה שנמצא מעל הזיז נשאר טהור. האוהל משמש חציצה בפני הטומאה שלא תעלה למעלה.
ממשיכה המשנה: "ביניהן או על גביהן", כלומר שהטומאה נמצאת בחלל המפריד בין שני הזיזין, או מונחת על גבו של העליון. במצב זה הזיז העליון אינו עושה אוהל על החלל שתחתיו, לפי שהחלל המפריד בין שתי הבליטות אינו מגיע לטפח, ובלא טפח שלם של גובה אין אוהל. ומכיון שאין לזיז העליון דין אוהל, נמשכות מכך שתי תוצאות: הטומאה לא תתפשט לצדדים בחלל שתחתיו, וגם אין אותו זיז נעשה מחיצה לעצור את הטומאה מלעלות למעלה. לפיכך פוסקת המשנה "כנגדו עד הרקיע טמא": הטומאה מצומצמת בעמוד החלל שכנגדה ממש, ועולה עד לרקיע.
וכך הדין בין שהטומאה מונחת על גבו של הזיז העליון ובין שהיא נמצאת בחלל הצר שבין שניהם. אם היא על גביו, פשוט שכל מה שכנגדה למעלה טמא. ואף כשהטומאה נמצאת בין שתי הבליטות, הטומאה בוקעת ועולה דרך הזיז העליון, שהרי אין אותו זיז עליון אוהל, מפני שאין תחתיו חלל של טפח.
ויש לשאול: אם הטומאה למעלה, האם היא גם בוקעת ויורדת למטה? משמעות המשנה שאינה יורדת, והמפרשים מבארים את הטעם לכך.
גירסת הברטנורא
עתה נחזור למשנה ונלמד אותה מחדש, הפעם כנוסח שהיה לפני הברטנורא, גירסה שהחזיקו בה גם רישונים רבים אחרים. שוב לפנינו שני זיזין, האחד עומד ממש על גב חברו ומכוון כנגדו. "יש בהן פותח טפח": בכל אחד יש טפח על טפח. "ואין ביניהן פותח טפח": החלל המפריד בין התחתון לעליון אינו מגיע לטפח. וכאן הפרט שהכל תלוי בו: אף החלל שבין הקרקע לזיז התחתון אינו מגיע לטפח. מדוד מן הרצפה ועד הבליטה התחתונה ותמצא שחסר. אבל מן הרצפה ועד הבליטה העליונה יש טפח שלם.
בכגון זה פוסקת המשנה: "טומאה תחתיהן או ביניהן, תחתיהן וביניהן טמא". בין שהטומאה מונחת תחת הזיז התחתון ובין שהיא בחלל שבין שניהם, כל מה שתחתיהן וכל מה שביניהן נטמא.
וזה הטעם. כיון שאין טפח של חלל מן הרצפה עד הבליטה התחתונה, אותו זיז תחתון בטל לגמרי; מבחינה הלכתית כאילו אינו קיים כלל. נשאר לנו אוהל אחד, הוא הזיז העליון, שהרי מן הקרקע עד אליו יש טפח. ולפיכך טומאה המונחת תחת הזיז התחתון או בחלל שבין שניהם מתפשטת בכל החלל שבשליטת האוהל העליון.
נחזור עוד פעם על גירסת הברטנורא. "יש בהן פותח טפח", כל בליטה טפח על טפח; "ואין ביניהן פותח טפח", החלל המפריד ביניהן אינו מגיע לטפח, וכן החלל שתחת התחתונה עד הקרקע. אם הטומאה "תחתיהן", תחת הזיז התחתון, או "ביניהן", בחלל המפריד בין שניהם, הדין הוא "תחתיהן וביניהן טמא", גם החלל שלמטה וגם החלל שביניהן טמאים. ומכיון שחסר אותו טפח מכריע של חלל תחת הבליטה התחתונה, אותה בליטה בטלה מבחינה הלכתית ואינה יכולה לעכב את הטומאה שתחתיה מלעלות. נשאר אוהל אחד, זה שנוצר על ידי הזיז העליון, והוא מביא טומאה לכל כלי הנמצא תחתיו, בין שאותו כלי מונח בחלל שבין שתי הבליטות ובין שהוא למטה מזה, תחת הראשונה. אין הבדל בין שני המקומות; כל השטח חלל אחד הוא.
וכפי שאפשר לשער, יש במשנה זו ביאורים רבים ושיטות רבות, ובעזרת השם יתברך ודאי תזכו ללמוד אותם ביום מן הימים.