אהלות, פרק י"ג, משנה ו. הפרק הזה עוסק בחלונות ובשאר פתחים שבכותל, ובשיעור של טפח על טפח. טומאה המונחת בבית אחד עוברת דרך פתח שיש בו טפח על טפח אל הבית שמעברו השני. אם הונח בפתח דבר שממעטו, עד שאין שם עוד טפח על טפח פנוי, הטומאה נעצרת. השאלה, אם כן, היא אילו דברים אפשר לסמוך עליהם למעט את הפתח ואילו לא. המשנה שלפנינו מנתה את הדברים הממעטים, ומשנתנו הופכת את המטבע: אלו שאינן ממעטין, אלו הדברים שאינם ממעטין את השיעור. המפרשים מעירים שאין הרשימה הזאת סתם היפוכה של הקודמת: בכל בבא ובבא יש חידוש לעצמו.
עצם וחתיכת בשר
"אין העצם ממעט", אין העצם ממעט את הפתח, "על ידי עצמות", כשהוא מונח כנגד עצמות. עצם שאין בה כשעורה אינה מטמאה מצד עצמה, ואף על פי כן לא תמעט את החלון כשהטומאה שבפנים היא כמות של עצמות. במקום לשמש מחיצה, העצם הקטנה מצטרפת לעצמות שבפנים ונעשית חלק מן הטומאה.
"ולא בשר על ידי בשר." גם הבשר כך. חתיכת בשר של מת שאין בה כזית אינה מטמאה בפני עצמה, ובכל זאת לא תמעט את הפתח כשמה שממלא את הבית הוא בשר של מת. היא מצטרפת אל השאר ונעשית עמו אחד.
"ולא כזית מן המת, ולא כזית מן הנבלה." כאן הדבר התקוע בחלון הוא עצמו טמא: כזית מבשר המת, או כזית מן הנבלה. כל אחד מהם טומאה בפני עצמו, ודבר טמא אינו יכול לעולם להיות חציצה בפני הטומאה, ולפיכך אין החלון מתמעט.
"ולא כעדשה מן השרץ." וכן כעדשה משרץ מת, שהוא השיעור שבו השרץ מטמא. אף הוא טומאה, וטומאה אינה עוצרת טומאה.
אוכל שהונח בפתח
"ולא כביצה אוכלין." כביצה הוא השיעור שבו אוכל מקבל טומאה מן התורה, והוא גם השיעור שבו אוכל כזה מטמא אחרים. מאחר שהוא ראוי לקבל טומאה, אינו כשר למעט את הפתח. רוב המפרשים מבינים שהמשנה מדברת באוכל שהוכשר כבר, שבא עליו אחד משבעה משקין; בלא זה לא היה האוכל יכול לקבל טומאה מעיקרא.
"ולא תבואה שבחלונות." תבואה שהשרישה בתוך החלון אינה ממעטת אותו. במשנה הקודמת מדובר בתבואה שהשרישה במרחק מן הכותל ושולחת את ענפיה אל תוך הפתח, ותבואה כזאת אכן עשוי אדם להניחה במקומה. אבל תבואה מושרשת בתוך חלון, אין אדם סובל אותה, שהשורשים שבכותל מקלקלים את הכותל, ובעל הבית ודאי יעקור אותם. וכאן יסוד שכדאי לזכור: כל דבר שאין בדעתו של אדם להשאירו במקומו אינו חוצץ בפני הטומאה.
"ולא חוחי שאין בו ממש." קורי עכביש אינם מין אחד: יש מהם עבים ומהודקים שיש בהם ממש, ויש דקים כל כך שנגיעה אחת מפזרת אותם. משנתנו מדברת במין הרך. אין בהם חשיבות, ואי אפשר לקרוא להם סתימת החלון.
נבלת העוף
"ולא נבלת העוף הטהור שחישב עליו." "טהור" בבבא זו אין לו עסק בטומאה וטהרה; כוונתו לעוף המותר באכילה. מכיון שחשב אדם לאכול נבלה זו, נעשתה אוכל וקיבלה טומאת אוכלין, ומשנטמאה, שוב אינה יכולה לעמוד בפני הטומאה.
"ולא נבלת עוף טמא שחישב עליו והוכשרה." אף כאן, "טמא" הוא עוף האסור באכילה. נבלה כזאת מאבדת את כוחה למעט את החלון רק בשני תנאים כאחד: שחשב אדם לאכלה, ושבא עליה הכשר, נגיעת משקה משבעה משקין. (בדעת כמה אנשים צריך כדי לעשות דבר לאוכל, ומה טיבה של אותה מחשבה, נפגוש להלן בעזרת השם יתברך.)
חוטים שנגעו בהם נגעים, ולבנה מעפר בית הפרס
"ולא השתי והערב המנוגעים." שתי הם חוטי האורך, הנמשכים לאורך היריעה ובדרך כלל הם הדקים; ערב הם חוטי הרוחב, הנמשכים לרחבה והם עבים יותר. "המנוגעים": חוטים טווים אלו, שעדיין לא נארגו, נטמאו בטומאת צרעת, ענין שנלמד בהרחבה במסכת נגעים. ומאחר שהנגע הותיר אותם טמאים, אינם ממעטים את השיעור, אף שהם ממלאים את החלון בגופם ואין נשאר בו טפח על טפח פנוי. דבר טמא פשוט אינו מוכשר למלאכה זו. ראוי להעיר בדרך אגב: הנגע הוא כמעט הדרך היחידה שבה חוטים נטמאים.
"ולא לבנה מבית הפרס, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: הלבנה ממעטת, מפני שעפרה טהור." ומהו בית הפרס? שדה שהיה בה קבר ואחר כך נחרשה, וייתכן שנתפזרו בה שברי עצמות. מן התורה אין מה לחוש, שאנו מניחים שהעצמות נדוכו ולא נשאר בהן כשעורה, ושבר קטן מזה אינו מטמא. אף על פי כן גזרו חכמים שעפר שדה כזאת מטמא במגע ובמשא, שמא מונחת שם עצם כשעורה. הלבנים היו עשויות מעפר, וכאן לש אדם את טיטו ועשה לבנה מעפר שנטל מאותה שדה חרושה. רבי מאיר סובר שגזירת חכמים חלה אף על עפר תיחוח ואינה מוגבלת לגוש, לרגב מהודק; הלבנה טמאה אפוא ואינה עוצרת את הטומאה. וחכמים סוברים שלא נגזרה הגזירה אלא על גוש, על רגב דחוס, ולא על עפר מפורר. לבנה שנעשתה מאותו עפר טהורה, אם כן, ואכן ממעטת את הפתח, "מפני שעפרה טהור".
הכלל
"זה הכלל: הטהור ממעט, והטמא אינו ממעט." כל דבר טהור, כשהוא מונח בחלון באופן שאמנם אין נשאר שם טפח על טפח פנוי, ממעט את השיעור, והטומאה נשארת במקומה ואינה עוברת מבית לבית. וכל דבר טמא אינו ממעט, ובכלל זה גם דבר שהוא עצמו טומאה וגם דבר שראוי לקבל טומאה.
שאלה אחת ראויה שנחזור אליה. מפני מה די במחשבה לבדה כדי לפסול את נבלת העוף הטהור, ואין דורשים בה הכשר, ואילו נבלת העוף הטמא צריכה גם מחשבה וגם נגיעת משקה? מפני שנבלת מין כשר יש בה כוח טומאה משלה: הנוגע בה אינו נטמא, אבל האוכלה נטמא טומאה חמורה, עד שכלי שבידו באותה שעה נטמא. עוד נראה מזה להלן במשניות בעזרת השם יתברך. והכלל הוא שכל אוכל שיש בכוחו להוליד טומאה חמורה כזאת נטמא אף בלא הכשר, אף אם לא בא עליו משקה כלל. ואילו נבלת עוף טמא אין בה טומאת נבלות כלל, ולפיכך היא צריכה גם את המחשבה העושה אותה אוכל וגם את ההכשר הפותח אותה לקבלת טומאה.