אהלות, פרק י"ב, משנה ו. הפרק שלנו עוסק בנסרים ובקורות ובשאלה מתי משטח שטוח מקבל דין של אוהל. המשנה שלפנינו לוקחת קורה המונחת לרוחב הבית ושואלת שתי שאלות: מה דינה של הטומאה שתחתיה, וכיצד נדע אם הקורה רחבה מספיק כדי שיהיה בה ממש.
הקורה המונחת לרוחב החדר
המקרה: "קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וטומאה תחתיה", קורה המונחת מכותל אחד לכותל שכנגדו, וטומאה, נניח חתיכה מן המת, מונחת על הרצפה תחתיה. אם "יש בה פותח טפח", כלומר רוחב הקורה טפח, אזי "מביאה את הטומאה תחת כולה", הקורה מוליכה את הטומאה לכל אורכה, וכל הכלים המונחים תחת הקורה נטמאים, אפילו במקום רחוק לגמרי מן הטומאה עצמה. אבל הטומאה נשארת למטה. היא אינה בוקעת ועולה דרך הקורה, לפי שהקורה משמשת חציצה החוסמת אותה.
זה מקום טוב לחזור על היסודות שאנו עוסקים בהם. משטח שיש בו טפח על טפח דינו כאוהל, ואוהל מפשט את הטומאה על כל מה שתחתיו. וכאשר אותו משטח אינו כלי, כמו קורת עץ פשוטה, הוא עושה עבודה כפולה: הוא גם עוצר את הטומאה. לכן בקורה שלנו שרוחבה טפח, כל מה שמתחתיה טמא, וכל מה שמונח על גבי הקורה נשאר טהור.
מהו החידוש?
במבט ראשון נראית הלכה זו מוכרת לגמרי; כבר פגשנו פעמים רבות משטח של טפח המשמש כאוהל. אלא שלדעת הרמב"ם המשנה מחדשת כאן דבר: אפילו קורה שאין בה טפח רוחב לכל אורכה, אלא היא מצטמצמת במקומות מסוימים, עדיין מביאה את הטומאה תחת כולה. יש כמה וכמה דרכים אצל המפרשים בהבנת כוונתו המדויקת של הרמב"ם, ולא ניכנס לכך כאן.
קורה שאין ברוחבה טפח
הבבא הבאה אומרת "ואם לאו", ואם אין בה פותח טפח: בקורה שרוחבה פחות מטפח הדין הוא "טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת". קורה צרה פשוט אינה נחשבת אוהל, ומעמד זה מחמיר ומקל בעת ובעונה אחת. מכיוון שאין בה כוח של אוהל, אין היא יכולה לשמש מחיצה: טומאה המונחת על הקרקע עולה ישר למעלה ומטמאת את מה שנמצא על גבי הקורה, וטומאה המונחת על הקורה יורדת ישר למטה ומטמאת את מה שנמצא תחתיה ממש. ואולם אותה סברה עצמה מולידה קולא, שהרי משטח שאין בו דין אוהל גם אינו יכול להוליך טומאה לצדדים. הטומאה נעה רק בקו ישר, למעלה ולמטה, ושום דבר לאורך הקורה אינו נטמא.
כמה צריך למדוד בהיקף?
מכאן עוברת המשנה לשאלה מעשית של מדידה: "כמה יהא בהיקפה", כמה צריך היקף הקורה להיות כדי לקבוע "ויהא בה פותח טפח", שאכן יש בה רוחב של טפח? המשנה נותנת שני שיעורים, אחד לקורה עגולה ואחד לקורה מרובעת.
"בזמן שהיא עגולה, היקפה שלושה טפחים", כשהקורה עגולה, היקפה צריך להיות שלושה טפחים. זהו הכלל הרגיל: מותחים סרט מדידה סביב עיגול, והמרחק לרוחב העיגול הוא שליש ממה שהסרט מראה. שלושה טפחים בהיקף מלמדים אפוא שיש טפח שלם לרוחב.
"בזמן שהוא מרובע, ארבעה", כשהקורה מרובעת, ההיקף צריך להיות ארבעה טפחים: טפח בצד אחד, טפח למעלה, טפח בצד השני, וטפח למטה. והמשנה נותנת את הטעם: "שהמרובע יתר על העיגול רביע", המרובע גדול מן העיגול ברבע. נמצא שבקורה עגולה הסרט מראה שלושה טפחים וזהו הסימן שיש בה טפח לרוחב, ובקורה מרובעת הסרט צריך להראות ארבעה. לעת עתה זהו פשט המילים בלבד; בעזרת ה', כשנעבור על החשבונות במשנה הבאה, הלשון "שהמרובע יתר על העיגול רביע" תתבהר יותר.
ים של שלמה ודיוק המספרים של חז"ל
בעזרת ה', כשתלמדו בבוא הזמן גמרא במסכת עירובין, תיתקלו בסוגיה ארוכה המושתתת על הפסוקים בדברי הימים המתארים את ים של שלמה, אותו כיור ענק שעמד בבית המקדש ונעשה בידי שלמה המלך. את תכליתו תלמדו שם. במהלך אותה סוגיה הגמרא בונה חשבון מפורט מאוד המעמיד את מידות העיגול מול מידות המרובע, כשהכיור נמדד עשר אמות ברוחבו ושלושים אמה בהיקפו.
והנה המפרשים כאן, וכן הסוגיה שם, מציינים שבמציאות ההיקף יוצא מעט יותר מפי שלושה מן הרוחב. יש דרך אחת שחז"ל נתנו לנו בכוונה שיעור עגול ופשוט ולא הטריחו אותנו בשברים. ודרך אחרת, דרכם של שו"ת התשב"ץ והמהר"ם מרוטנבורג, שחז"ל מעולם לא באו להחליף מדידה מדויקת; היחס של שלוש לאחת הוא קירוב לצורך העבודה, ובמקום שההלכה תלויה בו יש למדוד מדידה מדויקת. פוסקים רבים חולקים וסוברים שיחס זה הלכה למשה מסיני הוא: על פי הלכה מודדים שלושה בהיקף ולוקחים שליש לרוחב, ואפשר לסמוך על מספר זה אף שהוא מעוגל.
ולמה בכלל למדוד היקף של מרובע?
רבים מן המפרשים מקשים קושיה נוספת על הבבא השנייה שבמשנה. למה אני צריך שיאמרו לי שקורה מרובעת צריכה היקף של ארבעה טפחים? אם הקורה מרובעת, אמדוד את הצד העליון או התחתון ואראה אם הרוחב טפח. למה שאטרח למדוד טפח בצד אחד, טפח למעלה, טפח בצד השני וטפח למטה, ואגיע לארבעה טפחים, ואחר כך אקח רבע כדי לגלות שהרוחב טפח? נאמרו כמה מהלכים בביאור מה המשנה מלמדת בזה, ונניח את העניין כאן.
סיכום
המקרה שלנו הוא קורה המתוחה לרוחב החדר מכותל לכותל. רוחב של טפח נותן לה דין אוהל, ומכיוון שקורת עץ אינה כלי היא פועלת לשני הכיוונים כאחד: טומאה שתחתיה מטמאת את כל מה שתחת אורך הקורה כולו, כולל כלים הרחוקים מן הטומאה, וכל מה שמונח מעליה נשאר טהור; וטומאה שעל גבה מטמאת את מה שתחתיה, ואין שום דבר עולה בכיוון ההפוך. ואם אין ברוחב טפח, אין כאן אוהל: טומאה שלמטה בוקעת ועולה ומטמאת את מה שמעליה ממש, טומאה שלמעלה בוקעת ויורדת ומטמאת את מה שתחתיה ממש, ולצדדים אין נמשך דבר. וכדי לברר שיש כאן טפח רוחב, מודדים את היקף הקורה: שלושה טפחים בעגולה, ארבעה טפחים במרובעת.